דינה דואדי / צילום: אלבום פרטי
"יש לי 20 ומשהו מדליות, אני רצה כבר קרוב לתשע שנים. בחצי מרתון תל אביב הגעתי פעם אחת למקום שני ופעם למקום ראשון. במרתון תל אביב ב-2016, זכיתי במקום השלישי בקטגוריית הגיל שלי. במרתון וינה זכיתי במקום ה-4 בקטגוריית הגיל", מספרת דינה דואדי, 64, אמא לשלוש בנות וסבתא לשבעה נכדים. אם לא הייתי יושבת מולה, חשופה למגבלתה, הייתי מתקשה להאמין שמדובר באישה עיוורת, המתמודדת עם מחלת עיניים חשוכת מרפא מגיל 19.
היא חברה בקבוצה שנקראת ‘בעיניים אחרות’, שכל חבריה טסים יחד לחו"ל לטפס. "טיפסתי את הרי הקווקז, עשיתי סנפלינג, נהרות שוצפים וגועשים שהייתי צריכה לעבור, הרי האטלס, האלפים והקילימנג’רו - כמעט ונקברנו שם בסופות שלגים. זה היה טיפוס קשה, ישנו בצריפונים עם עכברים שנכנסו לנו לתוך שקי השינה. גם במקדוניה טיפסתי, לאחרונה חזרתי מקפריסין, והחודש נטפס על ההימלאיה".
הטיפוס הוא החוויה היותר משמעותית?
"דווקא הריצה היא ההישג מבחינתי. בריצה, או שאת מתרסקת או שאת עוברת בהצלחה, אבל אין ספק שהטיפוס הוא חוויה מסוג אחר. אנחנו מטפסים בשבילים צרים שבהם המרחק מנפילה לתהום הוא 30 ס"מ, רגל אחת לא במקום ואת למטה".
פוחדת?
"יש פחד, אנחנו צועדים ואני תופסת רק את הגב של מי שלפניי. בקרפטים טיפסנו על סולם בזווית של 90 מעלות שמצדדיו מפלים, תנועה אחת לא נכונה ואת בתהום. צוק ישר. כשצנחתי ממטוס אמרתי שטוב שלא ראיתי".
פתאום הכול התפרץ
דואדי נולדה וגדלה בעפולה, בת בכורה להורים שגידלו שישה ילדים. היא חיה שנים ארוכות עם ראייה תקינה, אבל אז משהו החל להשתבש. "זה התחיל בטירונות, הרגשתי שאני מתקשה לראות בלילה. באור ירח עוד יכולתי לראות, אבל אם עצם נקרה בשדה הראייה שלי והיה בפינה אפלה, לא ראיתי אותו. באותו זמן חשבתי שככה רואים כולם, אבל בוקר אחד כשהתארגנתי מהר ורצתי למסדר, עדיין בין שעות החושך לאור, התרמיל על הגב והנשק, לא ראיתי את המדרגות והתגלגלתי על כולן.
"המפקדות הבינו שמשהו לא בסדר, ושלחו אותי לבדיקת עיניים בחר"פ. אחרי הבדיקה הופניתי לפרופסור מומחה בבית החולים הדסה. שם עברתי את אחת הבדיקות הקשות בחיי, בדיקה שנקראת erg, כמו בסרט התפוז המכני. תופסים את העיניים בצבתות ומזליפים טיפות הרחבה לאישון שמרגישות כמו ספירט. ברגע שאישוני העין מתרחבים הם מתחילים להיות יותר רגישים לאור, ואז תופסים את העין ומכניסים עדשה ענקית כדי שלא תוכלי לעצום אותה. זה הרגיש כאילו מכניסים לך חרב לתוך העין ומנסים לעקור אותה. זה היה סיוט גדול".
מה הם רצו לבדוק?
"את ההולכה העצבית, ואת הקשר שבין המוח לעין. לאחר הבדיקה ירדתי חזרה לפרופסור, הוא בחן את הניירת בהתעמקות, הסתכל עליי, חזר לערימת הדפים הגדולה ואז שאל אם באתי לבד. אמרתי לו שכן. באותו שלב לא הייתה כל סיבה להגיע עם ליווי, כיוון שמבחינתי ראיתי מצוין. וככה הוא אמר לי בלי כחל וסרק - ‘את תתעוורי’. שאלתי אותו מה, למה, איך? הייתי בהלם. הוא אמר לי שאני סובלת ממחלת עיניים חשוכת מרפא, רטיניטיס פיגמנטוזה, שמתחילה מעיוורון לילה ומתקדמת לעיוורון מוחלט".
הוא אמר כמה זמן ייקח עד לעיוורון מוחלט?
"זה אינדיבידואלי, לאחד זה יכול לקחת שנה, אצל אחר זה יכול לקחת 20. יצאתי ממנו מבוהלת, לא הפנמתי את מה שהוא אמר. וככה, כשאני מוכת סנוורים ומגששת את דרכי החוצה, כי אישוני העין מורחבים מאוד והשמש מגרה את העין, דמות הולכת מולי כמו באגדות. הולכת, מאטה ונעצרת מולי. הוא ניגש אליי, ושאל אם אני צריכה עזרה. אמרתי שאני רוצה לצאת כמה שיותר מהר, ושאלתי איפה היציאה הקרובה. הייתי כל כך נסערת שלא יכולתי לחכות חצי שעה שהשפעת הטיפות תחלוף, הייתי חייבת לצאת מבית החולים. הוא אמר ‘בואי אני אלווה אותך’, ושאל אותי מה יש לי. פה הכול התפרץ - התחלתי לבכות וסיפרתי לו.
"הוא אמר לי שהוא רפלקסולוג, ושישמח לקחת אותי לתחנת מוניות. כל הדרך הוא סיפר לי על רפלקסולוגיה, ואני חשבתי לעצמי מה זה, איך מטפלים בכפות הרגליים, כך שזה פועל על העיניים. הדברים לא נשמעו לי הגיוניים. לפני שנפרדנו הוא הציע שאפנה לתחום הזה, כי גם לרפואה האטלרנטיבית יש תשובות".
חרצן בכוס של ארמסטרונג
החדשות הטריות והקשות הכניעו את רוחה. "היו לי המון שאיפות בנוגע לצבא, אבל הבנתי שאין לי מה לשרת שם, ונשברתי. בכלל, הייתי בחורה צעירה עם שאיפות ותקוות. רציתי לשיר, לשחק, ופתאום זה נגדע. הבנתי שאני צריכה להתארגן אחרת בחיים, אבל עדיין לא הפנמתי את זה.
"כשחיכיתי למכתב שחרור מהצבא, משפחתי המליצה לי לטוס לדודתי שהיא זמרת ידועה בהולנד. נסעתי, ושם התחלתי לשיר במועדון ישראלי בשם ג’רוזלם אוף גולד, שבו גם דודתי שרה. הגיעו הרבה אנשים לשמוע אותי והסתדרתי מאוד יפה כשהפאב היה מואר, אבל לאור עששיות היה לי מאוד קשה. עם הזמן פיתחתי טכניקה איך לעלות על הבמה ולשיר. ספרתי את הצעדים ואת המדרגות, מאוד לא רציתי שידעו, התביישתי בבעיה. התביישתי להיות שונה".
הבושה הייתה כלפי חוץ? אולי גם את סירבת לקבל את זה?
"לקח לי הרבה זמן לקבל את זה, רציתי שיקנאו בי ולא שירחמו עליי. היו תקלות ומבוכות סביב היעדר הראייה. הייתי יכולה להיות הבנאדם הכי חביב כשאני עולה במדרגות בבוקר ולהגיד שלום לשכנה, אבל כשירדתי בין הערביים ולא אמרתי שלום חשבו שאני סנובית. אבל העדפתי שיחשבו שאני סנובית מאשר מישהי שהולכת ומתעוורת. הצלחתי להסתיר עם כל מיני טריקים עד שהגיע מצב שהבנתי שאני לא יכולה להסתיר את זה".
איזה מצב?
"הפעם הראשונה הייתה בהולנד. ערב אחד כששרתי על הבמה ועשיתי את הטריקים הרגילים כדי שלא ידעו, נכנסה דמות מאוד מפורסמת למועדון שיצרה התרגשות באולם. זה היה ניל ארמסטרונג האסטרונאוט. דודתי ישבה לידו מאוד נרגשת, ואני ישבתי לידם ואכלתי זיתים, ובטעות זרקתי את החרצן לכוס השתייה של ניל ארמסטרונג. דודתי צבטה אותי ולקחה אותי לשירותים ושם חטפתי שאגות".
לא הייתה לה חמלה כלפי לקות הראייה?
"זה היה הרגע שבו גם היא הבינה שהמצב מידרדר, והיה בעייתי מבחינתה לקחת אחריות על זה כשאני מסתובבת בלילות עם חברים ומאוד מחוזרת. זה היה מפחיד. חזרתי לישראל".
הרגע השני היכה כשכבר היתה בת 23, נשואה ואם לשתי בנות. "בדרך ללימודים עברתי תאונת דרכים. מהצד הימני שלי הגיחה מכונית בשקט, על אף שעברתי במעבר חצייה, והתעופפתי באוויר. בנקודה הזו הבנתי שזה מסכן אותי.
"והיה עוד אירוע. כשהנקתי את בתי הקטנה, חשבתי שהיא מחפשת את הפטמה, תפסתי אותה טוב עם הראש והידקתי אותה אל פטמת שדי. הרגשתי שהיא מנסה לברוח ובכל זאת המשכתי. כשנכנסה חברה לחדר, היא ראתה שהתינוקת כחולה, הסתבר שחנקתי אותה. זה היה נורא. עם כל זאת עדיין המשכתי כרגיל, כי ביום, פחות או יותר, ראיתי".
סירבת להשלים עם המצב.
"זו הייתה הדחקה, לא קיבלתי את זה. הרגע שבו הבנתי שאין איך להסתיר היה כשהייתי בת 38. התהליך היה הדרגתי, וכמעט לא שמתי לב שאני כבר ממש לא רואה. הבת שלי נכנסה לחדר, ואמרתי לה ‘תדליקי את האור’. היא הייתה בשוק ואמרה לי: ‘אמא, האור דולק’".
הרגשתי שהידיים מעקצצות
במקביל להפנמה איטית של מצבה, היא התחברה לרפלקסולוגיה. "הגעתי לטיפולים אצל רפלקסולוגית, ועם הזמן היא המליצה לי ללמוד באופן מסודר. כך התחלתי ללמוד אצלה".
איך הרגיש המעבר בין היותך מטופלת למטפלת?
"הרגשתי שהעולם נפתח לי, שהידיים שלי מדברות, כי בין מה שאתה לומד לבין המגע, המרחק גדול. כשאני נוגעת במורה שלי, מזהה בהדרכתה את הקריסטלים ומאבחנת את הבעיה הגופנית, זו תחושה מיוחדת. נשאבתי לתוך העולם הזה, הרגשתי שהידיים שלי מעקצצות. פעם אחת כשהגעתי אליה, היא אמרה לי שהיא לא מרגישה טוב, ואני התביישתי לומר לה שאבדוק אותה. אני הנמלה אבדוק את הפיל? בסופו של דבר כן בדקתי אותה, הצלחתי לגלות גבשושיות וסטגנציות, ואבחנתי את הבעיה. מעבר לכל הלמידה, הרגשתי שהחושים שלי מחודדים והמגע שלי אינטואיטיבי".
היום נחשבת דואדי לגורו בתחומה. היא יודעת לזהות ולפענח דרך לחיצות בכף הרגל את מצב האיברים הפנימיים. כך היא מצליחה לגלות מחלות, סיכוי לפוריות ואפילו סיכוי לפתח אלצהיימר. רשימת ההמתנה לתור אצלה יכולה להיארך חודשים ארוכים ואף שנים.
ציפית בהתחלה שזה יעצור את המחלה?
"כן, אבל המורה אמרה לי ‘תראי, אם רפלקסולוגיה לא תעזור, היא תעבוד על הפן הרגשי שלך’. תהליך איבוד הראייה הוא תהליך איטי כל כך, שהוא מאפשר להסתגל לזה. זה לא בום טראח במכה. אם הייתי במתח, למשל, זה היה משפיע על הראייה, והיו רגעים שראיתי יותר טוב, אבל בסופו של דבר ידעתי שזה שם".
הפכת למטפלת ברפלקסולוגיה מכוח המגע. מה מרגש אותך בטיפולים?
"ההצלחות, בעיקר פוריות. אני יכולה ליילל כשמטופלת שלי מצליחה להרות. הדמעות שוטפות לי את הפנים מהתרגשות ושמחה. גם אחרי שנים במקצוע, אני עדיין נהנית לחוות את הפשטות, אחד על אחד. אני תמיד אומרת - החיים הם לא לכל החיים".
קיבלתי ביטחון
על אף המגבלה, דואדי לא ויתרה על מסעות לחו"ל. "לראות זה לא רק דרך העיניים", היא אומרת. היא גם לא ויתרה על אהבה. "התגרשתי מאבי בנותיי, והכרתי בחור עיוור בשם יוסי שהגיע ללמוד אצלי רפלקסולוגיה. התאהבנו, והתחתנו. הוא היה האדם שלימד אותי טכנית איך לראות את העולם. הוא התעוור כתוצאה מפעולת איבה, איש אינטליגנטי, נאור ומבריק, שייצג אותנו במשחקי שחמט בעולם. הוא היה עצמאי לחלוטין ולימד אותי שעיוורון הוא מגבלה טכנית בלבד, שלא מונעת ממך לעשות הכול. טסנו לטייל בכל מיני מקומות, ושם התגלה האור. הוא היה האור, הפנס שהאיר לי והוביל את הדרך. הוא לימד אותי איך להתנייד, ממנו קיבלתי ביטחון. תביני, שני עיוורים מסתובבים לבד באירופה עם כלב נחייה".
מה הייתה הטכניקה שלו?
"הוא רק היה צריך לדעת את כיוון הים, לפי זה הוא ספר מדרכות, כבישים, הכול. בעזרת חוש הריח יוסי ידע הכול, או שהיה מצמיד לשון לחיך ולפי הצליל ידע אם המקום אטום או יש מרחב. אפילו איזו חנות זו הוא ידע. פעם אחת חיפשתי כובע בספרד ונכנסנו לחנות והוא ישר זיהה שזו חנות כובעים, וגם ידע אם זו חנות עור או קש. נכנסנו לחנות ושמחתי שמיד נתקלתי בכובע קש והנחתי על הראש. הסתבר שלקחתי את הכובע מראש של מישהי. ידענו לצחוק על הכול.
"באחד הטיולים ירד גשם זלעפות, ואנחנו צעדנו עם מטרייה. הייתה לו חולשה למטריות מסיביות עם חופה גדולה כזאת, ואני נצמדתי אליו ושאלתי למה הגשם בכל זאת יורד עלינו. במקביל אנחנו גם שומעים את המכוניות מצפצפות בלי הפסקה, ולא מבינים מה קורה. יוסי מרים את היד - אין בד. הסתבר שאנחנו הולכים רק עם ברזל, והספרדים צוחקים עלינו. כמובן שצחקנו גם אנחנו כשגילינו.
"באחד הטיולים שלנו יוסי חלה, היו לו בעיות רפואיות מהפגיעה. הוא התמוטט, הייתי איתו לבד, הנשמתי אותו והוא חרחר, הזמנתי אמבולנס והוא היה במצב קשה בבית החולים בספרד. עשיתי לו טיפולי רפלקסולוגיה. לאחר כמה ימים הוא התעורר. הטסנו אותו באמבולנס אווירי, אבל בבית החולים בארץ הוא נדבק בחיידק ונפטר".
דואדי שותקת ארוכות, מנסה לחנוק דמעה שנקווית בזווית עינה. "הרגשתי שאני מתעוורת מחדש, שלקחו לי את האור ושאני שוב על סף תהום. מהמשברים האלה תמיד צומח משהו, ואחרי שיוסי נפטר, אחותי סיפרה לי על עמותת אתגרים. פגשתי משפחה מדהימה של מתנדבים, שלימדו אותי לראות דרך הרגליים. אז אם עד שהכרתי את יוסי ישבתי שנים בבית ולא יצאתי, ואז שוב שקעתי - עכשיו יצאתי לטבע.
"כבר במפגש הראשון עם 'אתגרים' נכרך גומי על פרק אמת ידי ורצתי 50 מטר. בהתחלה חשבתי איך אני יכולה לרוץ, פחדתי, זה אילץ אותי לשחרר, לסמוך. אני עם הרצון שלי בשליטה המלאה לא ידעתי איך לעשות את זה, ונעצרתי ורצתי עד שהצלחתי.
"בקבוצה הזו אתה מבין אנשים והם מבינים אותך, השפה שלנו ברורה. זה לא דומה למי שרואה. יש לנו שפה וסימנים, למשל, כשמישהו מצלם הוא מדבר כדי שנדע לאן להסתכל. מגישים נכון אחד לשני, נזהרים יותר. ביום הולדת 60 שלי, הם עשו לי הפתעה. הגעתי למנחת מטוסי ססנה בראשון לציון, ושם הציבו לי עובדה. עליתי למטוס יחד עם מדריך, והטסתי אותו בשמי הארץ.
"באחת הפעמים הכרתי שם אב שכול שהתנדב בעמותה, והפך להיות בן זוגי. איתו הייתי קמה בארבע בבוקר ורצה, קיללתי אותו הרבה כי הוא לא ויתר לי. שלושה חודשים אחרי כבר השתתפתי בתחרות הריצה הראשונה שלי".
איך מתאהבים בלי לראות?
"אני יודעת שלמבט יש הרבה מקום בהתאהבות, וזה חסר לי, אבל אני משתמשת בחושים אחרים. השמיעה, הקול העמוק, השקט של האדם, השלווה, האישיות, הריח - כל אלה מייצרים אצלי תמונה. עם זאת, אין ספק שזה תהליך מדוד אצלי. אני באופיי בררנית, דייקנית. צריכה שהדברים יהיו מושלמים בנורמות שלי. גם עם המגבלה הזו לא ויתרתי על אהבה, היום אני בזוגיות רומנטית מטורפת. גבר ששלוש שנים שולח זרי פרחים פעמיים בשבוע. הכרנו דרך חברה, אהבה גדולה. הוא נותן מעצמו ואוהב. זו זוגיות טובה ויפה".
חוש המישוש התחדד מאוד
היית מגיעה להישגים שלך לולא המחלה?
"אני מניחה שגם אם הייתי רואה, הייתי מטפסת, אני נהנית מההישג. אתה לא יכול להצליח רק בעזרת חוש המישוש, אבל הוא התחדד אצלי מאוד, והיכולת לקרוא מפה בכף הרגל יותר מפותחת".
מה החוויות של הריצה והטיפוס גורמות לך להרגיש?
"ששום מגבלה לא תעצור אותי, שהיא טכנית בלבד, ושאני מצליחה להתגבר. רק הרצון חשוב. לרצות, להשיג, להגיע. אני שמחה שאני מצליחה לכבוש פסגות, ולראות בדרך שלי. אני משתמשת בכל החושים, קשובה לקולות, לצלילים, לטבע, לאוויר. אני מרגישה שאני שותפה לטבע, שהוא ידידותי אליי, מקבל".
אחת השיחות המרתקות שהיו לה, לדבריה, הייתה עם חולת סי.פי, בזמן הטיפוס לקילימנג'רו. "היא טיפסה עם מעין עגלה כזו, היה לה מאוד קשה והיא בכתה, שאלה את עצמה מה היא עושה למעלה. ניסיתי להרגיע אותה, עשיתי לה טיפול, ואז יצאה ממני איזו התפרצות. אמרתי לה: ‘תראי, כל הכבוד לך, את הגעת לכאן עם המגבלה שלך! את השגת מה שרצית, באת לכאן ואת בפסגה. ואת רואה את השמש שזורחת, את הנוף. מה אני אגיד? עליתי, התאמצתי, אני פה! אפילו את השמש אני לא רואה’. זה יצא ממני ופרצתי בבכי, הרחמים העצמיים שטפו אותי, והרגשתי כל כך לא נעים ממנה".
חשוב לך לתת לאנשים סביבך.
"אני מסמנת יעדים ואני לקראתם. אני אוהבת את החיים, טוב לי לראות אנשים שמחים. הנכדה שלי אומרת, סבתא תמיד מספרת על המשקפיים הוורודים של החיים".
אם היית יכולה להגיד משהו לבחורה בת ה־19 שיצאה מחדר הרופא וגילתה שהיא הולכת להתעוור, מה היית אומרת?
"מהמקום שבו אני נמצאת היום אני שמחה לומר לה שחשבתי שהדלת נסגרה עליי, אבל בעצם נפתחה מרפסת".
לחזק את החוזקות
"אני מחזקת את החוזקות שלי, והן מצויות במה שאני יכולה להרגיש דרך הידיים. הן הפכו להיות ידיים שרואות מתוך החולשה, מתוך זה שאינני רואה. העוצמה שלי התחזקה במגע". בגלל חוסר היכולת לראות בעיניים, התעצמה אצל דואדי היכולת לראות דרך החושים האחרים ובעיקר המישוש. אפילו רופאים מגיעים אליה כדי שתנסה דרך לחיצות בכף הרגל לזהות מחלות שהם לא מפענחים באמצעים הטכנולוגים הרגילים.
"מתוך החולשה של העיניים פיתחתי דבר נוסף - התחדדתי רגשית ורוחנית. אני מרגישה שאני רואה עם הידיים, ומתחזקת מהטיפולים ויודעת שאני מחזקת אחרים. לא לראות זה מאוד קשה, אבל אני מנווטת את החושים האחרים, מישוש, חוש הריח, המגע".