חרדים / צילום: shutterstock
קשה מאוד לבקר את המגזר שלך, את הבית שבו גדלת ואת המקום שהיה תמיד כר פורה לצמיחה ולפריחה. קשה עוד יותר לעסוק באג’נדה "סודית", שחלקה היא ביקורת קשה ונוקבת כלפי המגזר שלך.
הסיבה לכך היא שכאשר הנושא המדובר הוא פגיעות מיניות, אין הקלות ואין הנחות באף מגזר. עם כל הקושי, והרבה בגללו, הצפת הנושא הכאוב והרגיש הזה בחברה עם כללי התנהגות נוקשים, היא מצווה וחובה.
פגיעות מיניות בילדים הן נושא שאסור לנהוג בו באדישות ובאיפוק. סטטיסטית יש סיכוי סביר שאחד הילדים שאנו מכירים עבר פגיעה. אם לא שלנו, אז השכן. נורא בכל מקרה, ושבעתיים בחברה החרדית.
הבלבול של ילד העובר פגיעה מינית מתעצם כשמדובר בילד חרדי. לרוב, הוא לא ידבר על כך. לא עם המורה, ההורים או חבר. את הפגיעה והשלכותיה הוא ייאלץ לשאת לבדו, לפעמים לכל חייו. המחשבות הנוראיות שבראשו יהוו חסם לטיפול שיכול להציל את חייו. הפחד מחשיפה נובע מהבלבול שבו נמצא הילד לנוכח הטראומה שחווה. מצד אחד, הוא יודע שעליו לשמור בסוד את מה שעולל לו הפוגע (שאיים עליו), ומנגד, שאם יבקש עזרה, יוכל לקבלה.
אך מה יעשה הילד המסכן שיודע שהיה חלק ממעשה אסור, שעובר על כל חוקי הצניעות והקדושה שעליהם הוא מחונך כל יום. איך יסביר להוריו שבגלל צעצוע חדש הלך עם הדוד הנחמד למקום צדדי, ועבר איתו עבירה ואיסור מהתורה. במחשבותיו הוא משוכנע שלא יאמינו לו, ואם כן, יכעסו עליו, ויענישו אותו. הבלבול מהחוויה והפחד מתגובת המבוגרים משתקים אותו וגורמים לו להשאיר את הטראומה עמוק בפנים, לפעמים לכל החיים.
הבלבול והפחד לא באו משום-מקום. הם מחלחלים כל הדרך מלמעלה, מעולם המבוגרים בקהילה, שהשיתו זאת על הילד בעל כורחו. שיח על מיניות הוא מחוץ לתחום בקהילה החרדית עד רגע לפני החתונה.
ערכי הצניעות המקודשת בתרבות החרדית, מרחיקים ומדחיקים נושאים הקשורים למיניות ולמה שמזכיר אותה. וכך נוצר בלבול מסוכן, שמכניס פגיעות מיניות לאותה קטגוריה, בטעות. השרבוב של פגיעה, שהיא אקט אלים ומרושע, לתחומי המיניות, הופך את השיח על פגיעה מינית ללא לגיטימי, ואף לטאבו. מנהיגי קהילות שמתמודדים בהצלחה עם אתגרים רבים, הופכים למשותקים ולאילמים לנוכח פגיעה מינית המגיעה לשולחנם.
מקרי פגיעה מינית בקהילה מערערת גם אותם, ומותירה אותם נבוכים ומבולבלים, והם ינסו לסגור את המקרה בלי שייצא "החוצה". שהרי אסור שאיש ידע את הסוד הגדול, שבקהילה המוצלחת, הטובה והאדוקה שלנו, מתרחשות פגיעות. והשידוך, מה יהיה עם השידוך של ילדי הפוגע, אם ידעו שהוא בעייתי; ואיך נפרנס את משפחתו כשהוא יישב בכלא? זוהי רק דוגמה לשיקולים מעוותים הרואים את טובת שם הקהילה מול טראומה של ילד קטן שנושא בתוכו פגיעה קשה ותחושות אשם איומות.
שיקולים כאלו ינווטו את טיפול המערכת הקהילתית בפגיעה, לכיוון מתעלם ולא מקצועי. מכאן, הדרך להשתקה, האשמת הקורבן, האדרת הפוגע ולרמיסת הקורבן, קצרה מאוד.
את הדבר הזה אנחנו מנסים להסביר לרבני ולעסקני הקהילות מאז שהתחלנו לפעול. רק כאשר יפנימו מנהיגי הקהילות את חומרת מעשה הפגיעה והשלכותיה הקשות על אלפי נפגעים לא-מטופלים, שמתמודדים לבדם עם תהומות של כאב, צער, זעם ותסכול, וכאשר יאמרו לילד, שאין עונש על פגיעה מינית, אלא להפך - קבלה וחיבוק, רק אז לילד תהיה תקווה, אור בקצה המנהרה.
ואכן, בשנים האחרונות התהפכה המגמה: משתיקה כללית עברנו לטיפול רציני ומקצועי יותר. אך עדיין לא מספיק. עובדה, הטור הזה נכתב בעיתון חילוני ולא חרדי. אז עד שאף לא ילד אחד יחוש פחד לספר להוריו על פגיעה שעבר, ולקבל מהם תמיכה והכלה, נמשיך לעבוד במרץ למיגור המחדל.
הכותב הוא מייסד "לא תשתוק". סמנכ"ל חקירות בארגון JCW. בעל תואר שני בפסיכולוגיה קלינית.