צנזורה על אמנות - השותקים, המשתתקים והמשתיקים

מה מצב הצנזורה בעולם האמנות בישראל בעשור האחרון? מחקר חדש של פרופסור דנה אריאלי, צלמת וחוקרת המתמקדת בקשרי הגומלין שבין אמנות לפוליטיקה בדמוקרטיות ובדיקטטורות, מגלה תמונת מצב מטרידה: "יש התדרדרות", מזהירה אריאלי, שהשתתפה השבוע בכנס ירושלים לאמנות במכון ון ליר (יוזמה משותפת של כתבי העת "ערב רב" ו"הרמה"). הכנס התקיים במסגרת פסטיבל "מנופים" בירושלים (שיימשך עד שבת 2.11) ובמסגרתו נפתחו תערוכות שונות ברחבי העיר.

שורשי המחקר של 2019 נמצאים במחקר שהחלה אריאלי בשנת 2005, אז יצא לאור ספרה "יוצרים בעומס יתר" (שזכה בפרס ראש הממשלה), שעסק ברצח רבין והשפעתו על האמנים בישראל. "לא ידעתי אז שזה יהיה ספר אחד מתוך שניים, כי ב-2015 הוצאתי עוד ספר בנושא. במסגרת העבודה על שני הספרים ראיינתי כשבעים אמנים ישראלים ושאלתי אותם שאלות על צנזורה. אפשר לומר שהמחקר הנוכחי של 2019 הוא המשך למה שנעשה לפני 14 שנים, בהבדל אחד גדול".

והוא?

"ב-2005 הדגש במחקר היה על האמנים, ואילו בשנת 2019 הדגש ששמתי הוא על האוצרים. נקודת המוצא שלי הייתה שאוצרים נמצאים בצמתים מכריעים, באים במגע עם אוכלוסיות רחבות, עובדים בתוך ממסדים ועם הרבה אמנים. לכן, אם יש תביעה לצנזורה בממסד - לנקודת המבט של האוצר יש הרחבה משמעותית. האוצרים יכולים לספק פריזמה רחבה יותר מאשר פנייה רק לאמנים".

בחודש מארס האחרון פנתה אריאלי לאוצרים ולאוצרות מרחבי הארץ, שפועלים בחללי תצוגה ממסדיים ולא ממסדיים, מוזיאונים וגלריות, בפריפריה ובמרכז, והפנתה אליהם שאלון. סך הכול פנתה החוקרת לשבעים אוצרים ואוצרות. את הנתונים העדכניים של 2019 היא בוחנת מול הנתונים שעלו בעבודת המחקר מ-2005.

"לפחות 50% מהמשיבים על השאלונים הגיבו שהם נחשפו לתביעות לצנזורה", מדווחת אריאלי, "זה מספר גבוה לאין ערוך מ-2005, אז פחות מ-10% התייחסו לצנזורה כאקט שחוו. אני מניחה את הנתונים האלה בזהירות, כי כשאמן אומר שחווה צנזורה, זה שונה מאשר כשאוצר אומר שהוא חווה צנזורה, אבל זה בהחלט נתון מטריד".

 ברכות שנה טובה שלקול לחופש הביטוי / צילום : לי לוריאן

בין מירי רגב ל"בצלמו"

רבים מהאוצרים והאמנים המשיבים, אומרת אריאלי, מדווחים על צנזורה עצמית. "הביטוי צנזורה עצמית שגור בשפה העברית, אבל הוא מאוד בעייתי. הרי כשאנחנו מדברים על אקט צנזוריאלי, אנחנו מתייחסים לכך שהממשל מפעיל צנזורה. בצנזורה העצמית פרט גוזר זאת על עצמו כשהוא נמצא בסיטואציה של פחד שמתבטא בתחום מסוים, אבל זה לא חייב להיות פחד משלטון.

"במצב של צנזורה עצמית, אנחנו רואים שהפרט לא אומר משהו כי הוא מפחד מהתגובה של המשטר, של הקהל, של העמיתים שלו או בגלל אקלים מוסרי-תרבותי של החברה, שלא מאפשר לדבר על כל מיני דברים. 51% מהאוצרים והאמנים שהשיבו במחקר העידו שאם הם כנים עם עצמם - הם נמצאים במצב של צנזורה עצמית".

ממה הם חוששים?

"למשל, אוצר אמר 'אם אני תולה את העבודה על הקיר, יכול להיות שהתורם לא ימשיך לתת לי כסף'. אוצר אחר אמר שפחד שאם יתלה על הקיר עבודה עם עירום, יכול להיות שזה לא יתקבל טוב אצל התושבים".

איך את מפרשת את הנתונים?

"ניסיתי לאפיין כמה זה קשור למירי רגב, שרת התרבות היוצאת, ולהצעת חוק הנאמנות והתיקון שלו בשנת 2018. פה הופתעתי. למרות שיש עלייה במספר האוצרים והאמנים שמעידים שחוו תביעות לצנזורה או צנזורה עצמית, הסיפור לא בהכרח הולך למערכת הפוליטית. אין לי עקבות שמובילות ישירות למשרד התרבות".

כי זה השיח הציבורי שמצנזר.

"כן. כיום בשיח הציבורי ישראלי יש חשש מדיבור על כל מה שקשור לשטחים, ולכיבוש בעיקר. דמות בכירה בעולם האוצרות הישראלי אמרה לי שהיא התבקשה יותר מפעם אחת לא להשתמש בביטוי 'כיבוש פלסטין', למשל.

"יש הרבה תביעות לצנזורה סביב סוגיות פוליטיות, אבל הן לא מגיעות מהגברת רגב או מהמערכת הפוליטית, אלא מפעילי ימין שהבינו את הכוח בלפנות לכל מיני מכניזמים תרבותיים. הם מפוצצים את הדברים פעם אחר פעם".

את מדברת למשל על פעילות של ארגונים כמו בצלמו?

"כן, זאת דוגמה טובה שראינו אותה בסדרת אירועים שהתקיימה בירושלים. אם זה בפעילויות של 'ערב רב' (כתב עת עצמאי לאמנות, תרבות וחברה, צ' ה' ק') או בפעילות של גלריה 'ברבור' שמתייחסות לכיבוש. השיח בירושלים יותר רותח. אבל מצאתי גם שהרבה מאוד מהתביעות לצנזורה נשמעות מתוך הממסד: אוצר בא עם רעיון לתערוכה, וזה יכול לקרות גם במוזיאון תל אביב, מוזיאון ישראל או באר שבע, והמנכ"לים והמנהלים הגבוהים לא תמיד יתנו לו את הגיבוי, אלא יגידו לו 'למה לנו להתעסק בדבר הזה?'".

מארגון בצלמו נמסר: "אנחנו ארגון שעוסק בזכויות אדם ולא בצנזורה. יחד עם זאת, לא ייתכן ששוב ושוב יתנו במה לארגונים תומכי חרם או להצגות המאדירות מחבלים שהורשעו בפועל ומסיתים לטרור ואלימות. זו לא תרבות. זו הסתה לטרור ואלימות. האם, למשל, יועמ"ש של משרד האוצר, שקבע שחלק מהתכנים בתיאטרון יפו מסיתים לאלימות וטרור, הוא צנזור או איש ימין? ארגון בצלמו ימשיך להילחם על שיח מכבד שאינו פוגע במדינה או בזכויות האדם של אזרחי ישראל ואינו מסית או קורא לחרם על ישראל".

פוליטיקה, עירום, שואה

על-פי אריאלי, למעלה מ-50% מהמדווחים על תביעות לצנזורה או צנזורה עצמית מדווחים עליה בהקשר של סוגיות פוליטיות. במקום השני זה קורה בגלל פחד מפגיעה ברגשות הציבור (כמו ביטויים של עירום או טיפול בנושאי מיניות),"ובמקום השלישי נמצא משהו שדווקא כיכב במחקר של 2005 והוא, הצנזורה סביב השואה, נמצאת בירידה. אולי בגלל שדור הניצולים התבגר", אומרת אריאלי, "בכל מקרה, כיום בישראל - בכל הקשור לצנזורה, התמה השולטת היא פוליטית, ובתוך הפוליטיקה עומד הכיבוש, בלי שום ספק".

נתון נוסף שעלה במחקר של אריאלי הוא פחד המשיבים להזדהות בשם. "יש לא מעט אנשים שמפחדים להזדהות", היא מדווחת. "65% אמרו שאין להם בעיה שאצטט אותם במחקר, אבל 25% אמרו שהם לא רוצים להסתבך. בהשוואה ל-2005 חלה החמרה בעניין הזה, וגם זה מלמד על האקלים בישראל בכל הקשור לפחד, צנזורה וצנזורה עצמית בעולם האמנות". 

גאים להציג: תערוכת מכירה של אמנות להט"בית

 לק ,עבודה של ישראל חמד / צילום באדיבות האמן

תערוכת המכירה "מחוץ לקופסא" באברהם הוסטל בתל אביב עוסקת באמנות ישראלית גאה, והכנסותיה יוחזרו לקהילה הגאה בצורה מלגה לאמן או אמנית

מחר (1.11) תיפתח תערוכת המכירה "מחוץ לקופסא" באברהם הוסטל בתל אביב. התערוכה (אוצרים: ליאב מזרחי וד"ר יעל רוזין) עוסקת באמנות ישראלית גאה, והכנסותיה יוחזרו לקהילה הגאה בצורה מלגה לאמן או אמנית גאים. מאחורי המיזם עומד ARTiq - מיזם לקידום אמנות גאה שנוסד לפני כשנתיים על-ידי קבוצת פעילים מקהילת הלהט"ב, בהובלת רוזין, ונתמך על-ידי האגודה לזכויות הלהט"ב. מטרתו היא "קידום אמנות גאה בישראל".

בין האמנים המשתתפים בתערוכת המכירה: ליאב מזרחי, גל וולינץ, דרור ישראל חמד, רקפת וינר עומר, היידי שטרן, יובל ישראלי, גיל יפמן ועוד רבים ורבות שלקחו חלק בתערוכה שהוצגה במהלך חודשי הקיץ, במסגרת אירועי הגאווה בתל אביב. לאחר שננעלה התערוכה, האמנים התבקשו לתרום פרינטים לטובת תערוכת המכירה, ואלה יימכרו במחיר אחיד של 350 שקל.

קהל היעד של ארטיק, שיזם תערוכות של אמני הקהילה הגאה גם במוז"א, הוא כלל החברה הישראלית. "חשוב לנו להראות ולהכיר את התרבות והאמנות הגאה כחלק אינטגרלי מסיפורה של האמנות הישראלית", מסבירה רוזין, "קהל יעד נוסף הם כמובן חברי הקהילה הגאה, באופן שמעצים את חברי וחברות הקהילה, הגברת הנראות ושזירת הנרטיב הקווירי".

הקוויריות בהחלט נוכחת באמנות הישראלית.

"נכון, בעולם האמנות, נוכחות קווירית אינה שולית או חדשה ואמנים קוויריים גודשים את עולם האמנות. מה שחסר הוא לא נוכחות כשלעצמה אלא נוכחות של השיח הזה בדיוק, אודות התכיפות או העדר התכיפות שבה ‘קוויר’ משמש כמתודולוגיה אוצרותית או מוזכר כחלק מהנרטיב ההגמוני של עולם האמנות.

"תוצרי התרבות והאמנות של הקהילה הגאה הם חלק מהמארג התרבותי ומעולם האמנות הישראלית", מסבירה רוזין את המשמעויות, "אמנות קווירית היא ניסיונית ופרובוקטיבית. היא מחפשת איך לפרק רעיונות דומיננטיים שמגבילים ומדירים מבעים קוויריים. אמנות קווירית יכולה להציע דרכים חלופיות לפעולה ושינוי בעולם האמנות ההגמוני - ולהעניק במה ולקדם נראות למיעוטים בחברה".