אתר הבנייה של המלון בחוף "לידו" באשדוד / צילום: דויד אסייג
ארגוני הסביבה, "הירוקים", עיקשים כמו תמיד בהתנגדותם לבנייה על החוף ובקרבת קו המים, ולכאורה ברור שהם צודקים. אוכלוסיית ישראל תכפיל את עצמה בשנים הקרובות, ומן הסתם בסיטואציה של מצוקה בשטחים הפתוחים ובחופי ים בפרט, הבעיה רק תחריף. ואולם, מן הראוי היה שנתבונן לרגע בתוכנית הפיתוח של חוף "לידו" בגישה עניינית, אורבניסטית. כי במקרה של אשדוד, מדובר בהזדמנות.
במובנים רבים העיר אשדוד היא התגלמות העיר המודרנית לפי חזונו של האדריכל השוויצרי המשפיע לה קורבוזיה. היא מחולקת לרובעים, יש בה הפרדה גמורה בין מגורים, מסחר, תעסוקה ותעשייה וכולה מרושתת ברחובות שהם בעצם אוטוסטרדות. זאת לא עיר שהולכים בה ברגל. הגישה לים עוצבה באותה הרוח, וציר הרחובות משה דיין/הטיילת, מייצר חיץ גמור בין בתי העיר ורצועת החוף והים. זה נחמד שיש הרבה חוף, אבל מי אמר שזה המודל האופטימלי לעירוניות מוצלחת?
באיסטנבול, למשל, יש אזורים רבים שבהם יש ממשק מיידי בין שיגרת החיים, כולל שווקים, מסעדות ואפילו מבני דת וקו המים. וככה זה גם בונציה, בגנואה, בברצלונה וגם בדובאי ובשנחאי. הבריטים, שבנו את נמל חיפה בשנות ה-30, יבשו חלק מהים ויצרו תווך בין מה שאנחנו קוראים העיר התחתית והנמל. לחיפה לקח המון זמן והיום היא משקיעה מאמצים אדירים לתקן את השגיאה הזאת ולייצר לעצמה חזית ים (waterfront) אקטיבית שתפתח את העיר לים. וזה בדיוק מה שצריך לקרות באשדוד.
התוכנית לבניית מתחם נופש ובילוי בחוף "לידו" היא תוכנית טובה כי היא מחברת את העיר עם הים. כי במקום להתייחס לים כאל דבר מבהיל, מסוכן, או להתנכר אליו, היא מייצרת הזדמנות למפגש, לעניין, לעיר אמיתית, חיה ותוססת.