גיל ברינגר / צילום: זאב ינאי
את ההתמחות שלי עשיתי במחלקה הפלילית של פרקליטות המדינה. הזיכרונות שלי משם מצוינים, בעיקר מהמאמנות שהיו לי שלימדו אותי לחשוב באופן עצמאי ולהטיל ספק בכל דבר, גם במה שנראה ברגע הראשון כמובן מאליו. אחרי שנים שעברו מאז, והרבה מהן בעבודה מול אנשי משרד המשפטים, אני יודע להעיד שחשיבה ביקורתית היא התכונה השכיחה ביותר במחלקות השונות של צלאח א-דין 29, ירושלים. ובשל כך, אחד הנתונים סביב "תיק 4,000" הוא לא פחות ממדהים.
עם החלטתו להעמיד לדין את ראש הממשלה בעבירת שוחד ב"תיק וואלה-בזק", פרסם היועמ"ש אביחי מנדלבליט הודעה מפורטת בדבר העמדות השונות שהתקיימו ביחס לתיק. על-פי ההודעה, נוסף ליועץ המשפטי לממשלה השתתפו בדיון גם תשעה פרקליטים בכירים מפרקליטות המדינה, ארבעה אנשי הצוות המיוחד לתיק 4000 מפרקליטות המחוז, חמישה עורכי דין ממחלקת ייעוץ וחקיקה, ושבעה עוזרים בכירים של פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. בסך הכול - 25 משתתפים.
עמדתו של פרקליט המדינה שי ניצן הייתה ידועה - הוא האמין שמדובר בתיק שוחד. עמדה שהיא לגיטימית. מה שבלתי נתפס בסיפור הזה הוא שעל-פי הודעת היועץ המשפטי לממשלה לא היה אפילו אחד מתוך אותם 25 המשתתפים שהביע עמדה שונה מזו של פרקליט המדינה. חוזר שנית: אפילו לא אחד. כולם יישרו קו עם כולם, וכולם יישרו קו עם עמדת פרקליט המדינה. זה לא שבסוף הוחלט באופן מסוים. על-פי ההודעה הרשמית לא היה עם מי לנהל דיון. הרי כדי לנהל דיון כזה מישהו חייב לחשוב אחרת. אלא שאיש לא חשב אחרת. איש לא איתגר את הממונים עליו. איש גם לא איתגר את הכפופים לו.
השתתפתי בלא מעט דיונים רבי-משתתפים במשרד המשפטים. בדרך כלל בפורומים של 5-10 משתתפים. עם כל החשיבות שהייתה בדיונים האלה, אף אחד מהם לא התקרב בחשיבותו לזה שעוסק בהעמדה לדין של ראש ממשלה מכהן. ובכל זאת, לא זכורה לי אפילו פעם אחת שהתקיימה תמימות דעים בחדר. המחלוקת היא עניין טבעי בעניינים מעין אלה. אחדות דעים, בתיק ללא תקדים ושאיש אינו חושב שהוא קל או מובן מאליו - דורשת הסבר. מבחינה סטטיסטית מדובר בפלא של ממש; מבחינה משפטית וציבורית מדובר באסון.
סטטיסטיקה בלתי אפשרית
סאגת החופשה המשפחתית של עורכת הדין ליאת בן-ארי פגעה קשות באמון הציבור בפרקליטות. המהלך התמוה הזה נשאר זמן רב אחרי שמטוסה של הפרקליטה המריא לחופי דרום אפריקה. אבל הרבה יותר גרועה בעיניי היא הסטטיסטיקה הבלתי אפשרית של 25 מתוך 25. היא מעידה על בעיה קשה בהרבה שמתקיימת בפרקליטות ופוגעת באמון הציבור. לא בגלל מי שנסעה לחו"ל, בגלל מי שנשאר בארץ והשתתף בדיונים.
עוד מאותו הדבר
בחודש אוקטובר במאמרי ב"גלובס" ("השיטה שאבד עליה הכלח", 4.10.19), נגעתי בתופעת המכרזים בשירות הציבורי. סיפרתי שלא נתקלתי במכרז בכיר בממשלה שלא ידעתי שבועות לפני קיומו מי הולך לזכות בו. לא רבים יודעים, אבל בכל הנוגע למכרזי הפרקליטות הבכירים - המצב קשה בהרבה. במשך שנים קיים במשרד המשפטים נוהל שלפיו פרקליטים אינם מתמודדים על שום תפקיד במשרד המשפטים מלבד תפקידים בפרקליטות. בתמורה לכך איש במשרד המשפטים אינו רשאי להתמודד על מכרזי הפרקליטות, אלא אם כן הוא פרקליט. הדבר הזה אינו תורם בשום צורה לגיוון החומר האנושי בפרקליטות. הוא מייצר "גילוי עריות" רעיוני של עוד מאותו הדבר.
זה שאיש בפרקליטות אינו מחפש את החוכמה והניסיון המגוונים שיש לשוק הפרטי או לאקדמיה להציע זה ברור, ולצערי - קיים ברבים מהמכרזים בשירות המדינה. אבל העובדה שבפרקליטות הדלת חסומה אפילו לאנשי השירות הציבורי שלא נחנכו ביחידותיה, היא ממש פארסה. הסכר הזה שמונע את כניסתם לפרקליטות של אנשים מגוון אחר, מונע גם את כניסתן לפרקליטות של דעות מגוון אחר. אנשים הם נשאים של דעות, ודעות מגוונות לא צומחות בכוח אדם לא מגוון.
כדי לשקם את אמון הציבור בפרקליטות היא חייבת להיפתח באופן מלא. מכרזים שמיועדים מראש רק לאנשיה, מנגנון שבו מתקדם רק מי שמיישר קו לאורך מספיק שנים, ומניעה של כניסת רעיונות חדשים על משפט, כלכלה ופוליטיקה - הם דרך בטוחה להמשך ירידת האמון בפרקליטות. הם ייצרו שוב ושוב את התופעה הבלתי נתפסת של דיונים חשובים שאין עם מי לנהל אותם, מהסיבה הפשוטה שכולם חושבים בהם אותו דבר, ובאופן שאין לו אח ורע בשום פורום אחר.
25 דעות זהות הן 25 מסמרים נוספים בארון הקבורה של אמון הציבור בפרקליטות.
הכותב שימש בארבע השנים האחרונות יועצה הבכיר של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד ואחראי מטעמה על ענייני הכנסת והממשלה במשרדה. בנוסף, שימש מרכז ועדת השרים לחקיקה וכמרכז ועדת שקד-לוין להגברת המשילות בישראל. הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית