איך קרה ש-44% מהציבור מדווחים כי בשנה האחרונה חלה ירידה במידת האמון שלהם במערכת המשפט, ומדוע לאחרונה כבר ממש לא צריך להתאמץ כדי לשמוע מכל עבר זמירות המלמדות על אובדן אמון הציבור במערכת? ההסבר המיידי הוא שבשנים האחרונות הסתבכה מערכת בתי המשפט במספר מבוכות קשות ומטרידות, הפרקליטות נחשפה במערומיה ותחלואיה, וכל אלה לוו בכותרות ראשיות באמצעי התקשורת השונים, באופן שכנראה הדהד היטב בציבור.
אבל האירועים האלה, שמלמדים הרבה על מערכת המשפט, ושאת החשובים מביניהם ננסה לנתח בהמשך, אינם ההסבר היחידי. טעויות קשות תמיד היו, טענות לאליטה ותיקה ששומרת על עצמה הן ממש לא עניין חדש, וגם התנהלות בלתי שקופה בעליל וסירוב לקבל ביקורת הן לא דבר חדש, כשמדברים על המערכות האלה. כדי להבין כיצד צנח האמון במערכת, צריך לצלול עמוק יותר.
● רוצים לשמוע עוד על הנושא? האזינו לפודקאסט: כך נסדק אמון הציבור במערכת המשפט
ממצאי הסקר המיוחד שערכנו, בצירוף ניתוח האירועים המרכזיים שליוו את מערכות אכיפת החוק והמשפט בשנים האחרונות, מגלים כי לצד המחדלים וההתנהלות השנויה במחלוקת, הלכו והקצינו גם ההתבטאויות של גורמים פוליטיים בכירים נגד המערכת, בעיקר על רקע חקירות ראש הממשלה בנימין נתניהו.
אלה לא רק "אנשי חצר", מקורבים, פובליציסטים ומובילי דעת קהל, שמאז ומעולם הרשו לחרצובות לשונם להשתלח במי שאמונים על שלטון החוק, ואשר בשנים האחרונות מרשים לעצמם לעשות זאת באופן בוטה הרבה יותר, ועם קשר תלוש במיוחד למידע ולעובדות.
היום אלה בעיקר ראש ממשלה, שרים בכירים וחברי כנסת, שמפיצים את תאוריית ה-Deep state ("המדינה שבתוך המדינה", שלטון צללים של הדרג הביורוקרטי), וטוענים בקולם ובדמותם, וממש לא רק ברמיזה, כי המערכת תופרת תיקים, רודפת את מי שלא מתיישר עמה ומפלה בין אדם לאדם.
בשנים האחרונות כבר לא מדובר באמירות בודדות, אלא בהשמצות שיטתיות, חוזרות ונשנות, אליהן נחשף הציבור מדי יום ביומו. למעשה, לא ניתן למצוא היום ולו שר או חבר כנסת אחד, למעט אלה המבקשים להחליף את השלטון, שיצא ויגן על מערכת המשפט, שנותרה כמעט לבדה במערכה על אמון הציבור.
זהו "משולש הזהב", שהוביל את האמון במערכת לשפל שנדמה להיות חסר תקדים.
המגדלים שצמחו על קרקע רעילה
בטרם נצלול לדוגמאות וניתוחם, נפנה למבט אחד נוסף ממעוף הציפור על שורשיו המודרניים של אובדן האמון במערכת המשפט.
בבסיס משולש חוסר האמון עומדים כאמור מעשים קשים, חלקם בלתי ניתנים לעיכול, שארעו במערכת המשפט. המאבק העיקש של גורמי האכיפה והתביעה נגד הקמת גופי ביקורת חזקים, שאמורים היו לבחון את פעולותיהם, וכמובן גם ההתמודדות היהירה לעתים של הפרקליטות ומערכת בתי המשפט עם טעויות קשות של אנשיה, לא תרמו לאמון הציבור במערכת המשפט.
הסקר המיוחד שערכנו מחזק את המסקנה כי הטיפול של המערכת במקרי קצה, כמו למשל במקרה של מי שהייתה פרקליטת מחוז תל-אביב רות דוד וביצעה לכאורה מעשים שהשחיתות בהם זועקת לשמיים, העמיקו את אובדן האמון במערכת. כנראה שבזמן שהציבור מרגיש שהמערכת בוחרת לטאטא את תחלואיה מתחת לשטיח, קל לו לאבד אמון.
ועל הקרקע הרעילה זאת, קל יותר להבין כיצד צמחו להם, ממש לא לאיטם, שני מגדלים שבתקופה האחרונה ממש הרקיעו שחקים. המגדלים האלה, נדמה, מאבדים לפעמים את הקשר עם הקרקע, ועדיין דואגים להזכיר כל העת שזו הקרקע הרעילה שעליה הם ניצבים, גם אם ההסברים וההקשרים לא תמיד מתיישבים אחד לאחד עם המציאות והעובדות.
מגדל אחד נמצא בבעלותה של התקשורת. פובליציסטים, פרשנים ועיתונאים, שאת האשראי למימון גורד השחקים המפואר שהקימו קיבלו בעיקר בזכות שני גורמים עיקריים: פריחתן של הרשתות החברתיות, תוך אובדן אמון הציבור בעיתונות המסורתית; וכלי תקשורת שגויסו לטובת מאבקים פרסונליים מובהקים.
האותות שמשודרים מהמגדל הזה נקלטים במהירות וביעילות בלבו של הציבור הרחב. בחלק מהמקרים מדובר בעיתונות חוקרת ועיקשת, שמסרבת להרפות ממקרים, שקל להציגם ככאלה שמעוררים יותר סימני שאלה מסימני קריאה. למשל, המקרה של רומן זדורוב וסדרת הטלוויזיה "צל של אמת", שהולידה מחנה גדול של אנשים שבטוחים כי למרות שהורשע על-ידי 8 מתוך 9 שופטים בכל הערכאות שבו עניינו נדון, רומן זדורוב אינו רוצחה של הנערה תאיר ראדה ז"ל.
נדמה כי אין דוגמה מובהקת יותר לחוסר האמון שרוחשים חלקים נרחבים בציבור, שלא מקבלים את הכרעת בתי המשפט בתיק ראדה הרבה בעיקר בזכות, או בגלל, התחקיר שגרס כי זדורוב אינו הרוצח.
אבל בחלק האחר של המקרים, והוא החלק המשמעותי יותר לסוגיית אובדן האמון, כבר מדובר באנשי ובאמצעי תקשורת, שמהדהדים השכם והערב תיאוריות שלשומעים אותן קל מאוד לאבד אמון במערכת - גם אם מדובר בתיאוריות שלא תמיד מתיישבות עם העובדות.
אם פעם כדי להשפיע על הציבור היית צריך למצוא את דרכך לאחד מגופי התקשורת הגדולים, הרי שהיום מספיק שתדע לצעוק מספיק חזק, ושדבריך יפלו על אוזניו של בעל האינטרס לקדם את עמדותיך, ומשם הדרך לחשיפה עצומה קצר ביותר.
המגדל השני שייך לנבחרי הציבור. בקומות הנמוכות שלו השתכנו פוליטיקאים שבעבר תשומת-הלב כלל לא הופנתה אליהם. אך נדמה כי צעקותיהם הרמות והצורמות כה הטרידו את מנוחת השכנים וסיקרנו אותם.
בדירות הפנטהאוז שוכנים הפוליטיקאים הבכירים ביותר. הם משתמשים בדיירי הקומות הנמוכות ואף משמיעים בעצמם ביקורת חסרת תקדים על מערכת המשפט. בשנה האחרונה הם מתמקדים בעיקר בטענות לרדיפה אישית של ראש הממשלה, על רקע שלושת כתבי החשדות שפרסם בעניינו היועץ המשפטי לממשלה.
מאמצים הבלתי פוסקים של נתניהו ומקורביו לקעקע את אמון הציבור במערכת המשפט נדמים להיות מטרה אסטרטגית, בניסיון להבטיח הישרדות פוליטית ואישית.
הפוליטיקאים מואשמים על-ידי אנשי מערכת המשפט ודורשי שלומה בהסתה פרועה. החל מה-D9 שעמו ביקש ח"כ מוטי יוגב להרוס את בית המשפט העליון, דרך שר המשפטים, אמיר אוחנה, בכבודו ובעצמו, שטוען כי קיימת "פרקליטות בתוך פרקליטות" וקרא לא לכבד החלטות שיפוטיות (אמירה עליה התנצל בהמשך), ועד הקודקוד נתניהו, שטוען כי החקירות נגדו הן חקירות-סרק, תוצאה של רדיפה פוליטית, ואפילו מכנה חקירה פלילית של המשטרה בגין הטרדת עד כ"פיגוע של הדמוקרטיה". מה שהחל כטענות לרדיפה על-ידי התקשורת והמשיך בטענות לרדיפה על-ידי המשטרה, הגיע עכשיו גם לפרקליטות.
חלק גדול מהציבור ניצב מאחורי ראש הממשלה, גם אם פחות מבעבר. וכך, כמו דיונים ציבוריים רבים אחרים, גם הדיון סביב יושרתה של מערכת אכיפת החוק הפך להיות ויכוח בין ימין לשמאל, וחיזק את אובדן האמון של חלק גדול מהציבור במערכת המשפט.
אם חוקרים את נתניהו, ואני תומך בנתניהו, אז אני נגד מי שחוקר אותו. ואם מחליטים להגיש כתב אישום נגד נתניהו, אז אני נגד מי שהחליט כך. הממלכתיות פינתה את מקומה להתגוששות פוליטית, וברוב במקרים פרסונלית, וכל דעה בוויכוח ובשיח מוכתבת בשל עמדות והשקפות פוליטיות. במצב דברים כזה, קל מאוד לאמון הציבור להידרדר.
ובחזרה למשולש אובדן האמון במערכת, שבבסיסו ניצבת שורה של אירועים מטלטלים, שנוגעים למערכת המשפט.
צלע הבסיס - מחדלים של המערכת ותרבות של טיוח
מי שומר על השומרים: הפרקליטות נגד גרסטל
המסע שלנו לשורשי חוסר האמון מתחיל עם נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז בדימוס, השופטת הילה גרסטל, והסאגה סביב כהונתה הקצרה כנציבת הביקורת על הפרקליטות, תפקיד אותו נטשה מדממת בתום שנתיים בלבד.
בתום מאבק קשה ומיוחצן שניהלה הפרקליטות, נבחרה גרסטל בתחילת שנת 2014 להוביל גוף ביקורת שיעסוק בבדיקה מערכתית, יזומה ושיטתית של התנהלות הפרקליטות. בכתב המינוי שלה נאמר כי הגוף שבראשו נבחרה לעמוד אמור לבחון את הפרקליטות מבחינת ניהול תקין, אחידות ביישום נהלים ומדיניות, שקיפות תהליכי עבודה, אתיקה מקצועית ויעילות.
ואולם החל מיומה הראשון לתפקיד, כפי שצפוי היה שיקרה, ניתקלה גרסטל בהתנגדות עזה. לימים סיפרה, כי ידעה שהפרקליטות לא ששה לקבל את גוף הביקורת בראשו נבחרה לעמוד, אך שלא תיארה את עוצמת ההתנגדות והרפש שיוטחו בה. בימים ההם עמדה גרסטל מול מתקפה ציבורית חריפה של ארגון פרקליטי המדינה והגורמים הבכירים ביותר בפרקליטות.
בסוף 2015 ניסה פרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, להסביר את ההתנגדות לעבודת הנציבות וטען כי "ביקורת, בדומה לאנטיביוטיקה, מועילה רק כשהיא נעשית במידה, אם מגזימים עם הביקורת, זה מסוכן. ביקורת יתר היא כמו מתן תרופות יתר". במילים אחרות, ניצן, מי שעומד בראש גוף שפעמים רבות מואשם ברדיפה עיקשת אחרי נאשמים, אפילו כשהם חסרי כול או נוטים למות (וראו את המקרה של השר המנוח בנימין בן-אליעזר ובוריס ויסמן ז"ל, בעלי קליניקה און, שנפטרו במהלך משפטם), אמר: אפשר לבקר את הפרקליטות - אבל בעדינות.
השיא מבחינתה של גרסטל היה באפריל 2016, אז הודיעה כי מכיוון שנבצר ממנה להיות מיוצגת על-ידי עורך דין מטעמה בבג"ץ שהגישו נגדה 11 פרקליטים, היא עוזבת את תפקידה. גם הצעת החוק לעיגון גוף הביקורת, שכללה קיצוץ בסמכויותיו וכוונה להעבירו לכפיפותו של משרד המשפטים - אליו גם כפופה כידוע הפרקליטות - היו בין נימוקיה של גרסטל.
זו הייתה רק ההתחלה. כחצי שנה לאחר תום כהונתה, התראיינה גרסטל לעיתונאי עומרי אסנהיים בתוכנית "עובדה" והטילה פצצות בזו אחר זו. "התנפצות של בועה שחייתי בה 24 שנה"; "המערכת לא מתנהלת נכון וטוב"; "לאף אחד במערכת לא אכפת"; "זהו גוף שיש בו משהו חולה - גם ברמה הניהולית וגם ברמה הערכית. אם אנשים מסוגלים ללכת במלחמה אישית כזאת נגד נשיאת בית משפט מחוזי, שבאה לערוך ביקורת בונה, איך הם מתנהלים מול אנשים חלשים?", אמרה גרסטל.
מעל כל אלה אמרה גרסטל גם דברים שהדיהם נשמעים עד עכשיו: גרסטל השיבה בשלילה לשאלה האם ראוי שניצן יהיה פרקליט המדינה, וטענה כי לניצן יש "קושי עם העניין הזה.. של דיוק ואמירת אמת".
זה אולי הקרב הקשה ביותר, וכנראה המכוער ביותר, שניהלה הפרקליטות בשנים האחרונות. הוא חשף הרבה מתחלואי המערכת ומהשקפתה היהירה. זה גם תרם הרבה לאחת מהביקורות המהותיות ביותר נגד הפרקליטות שנשמעות באופן תדיר, לפיה היא הגוף הכמעט-יחיד במדינה שלא נדרש לתת דין וחשבון על מעשיו, חסין מביקורת ומנהל מאבק להתנהל בחוסר שקיפות.
גם אם זה לא מדויק עד הסוף, על עובדה אחת קשה להתווכח: הביקורת על הפרקליטות, שרק בשנים האחרונות החלה לצבור תאוצה, רחוקה מאוד מהביקורת שלה זוכים גופים אחרים במדינה. ולראיה, כך נתפס בציבור, תראו מה קרה לגרסטל שמעולם לא נתפסה כמי שמדברת מתוך פוזיציה ומניעים אישיים נסתרים, על שהעזה לבקר את הפרקליטות.
גוף הביקורת השתנה, והוא נמצא כעת תחת משרד המשפטים, ובראשו עומד השופט בדימוס דוד רוזן, מבקר חריף של המערכת. הוא עוסק היום בתלונות הציבור ולא בדוחות כלליים ורוחביים, שהאחריות על כתיבתם הועברה למבקר המדינה. במובן מסוים, הפרקליטות הצליחה להדוף את הביקורת, וקל להבין מדוע היא נתפסת כגוף לא מבוקר הלכה למעשה, וכמי שמחזיקה בידיה כוח רב ובלתי מרוסן. והאמון? הוא לא יכול לצמוח בנסיבות כאלה.
פרשיות רות דוד: אינטרס לא לחקור
ראינו עד כמה התנגדה הפרקליטות למי שיבקר אותה. כשמצרפים את זה לסיפור של פרקליטת מחוז תל-אביב לשעבר, עו"ד רות דוד, מקבלים תמונה מבהילה: כשכבר מתגלה בגוף הזה מחדל עצום - שמשקף לכאורה שחיתות ברמה הכי בסיסית - המערכת מבקשת לא לקדם בירור אמיתי ומעמיק.
למי שמדברים על תפירת תיקים, טיוח האשמות או אכיפה בררנית - אין כמו הסיפור של דוד כדי להיאחז בו כמוצאי שלל רב. זאת, למרות שבפועל מדובר על פרקליטה אחת שסרחה מתוך אלפי פרקליטים אחרים ועל אף שמדובר רק על חשדות, שהרי כל התיקים הנוגעים לפעילותה של דוד בזמן ששימשה כפרקליטת מחוז נסגרו. אבל האמת היא שהסגירה של תיקי דוד מספרת סיפור חשוב על ערעור אמון הציבור במערכת.
דוד, הפרקליטה הבכירה ביותר בתולדות המדינה שהסתבכה בעבירות שחיתות, עומדת בימים אלה לדין בגין שיבוש מהלכי משפט בקשר לדברים שביצעה לאחר שפרשה מהפרקליטות והפכה להיות שותפה של עו"ד רונאל פישר במשרד עורכי דין.
ואולם הסיפור בעניינה רחב הרבה יותר: החקירה הפלילית נגדה התנהלה בחשד שביצעה עבירות פליליות גם בתקופת היותה פרקליטה בכירה. בסופו של דבר החליטו היועצים המשפטיים לממשלה, תחילה יהודה וינשטיין ואחר-כך אביחי מנדלבליט, שלא להעמיד אותה לדין על התנהגותה בזמן שהייתה פרקליטה. זאת, על אף שהראיות העלו בבירור כי דוד קיבלה בזמן עבודתה בתפקיד הציבורי הבכיר מתנות בשווי של אלפי שקלים מפישר, ולמרות הקלטות של פישר מהתקופה ההיא, שבהן הציע לחשודים להשיג הקלות בזכות היכרותו עם דוד.
מנדלבליט החליט לסגור את תיק החקירה נגד דוד. "לא כל התנהגות שהיא בעייתית מבחינה אתית או משמעתית, היא התנהגות המגבשת עבירה פלילית", קבע היועמ"ש.
גם גרסטל בתפקידה כנציבת התלונות על השופטים הספיקה למתוח ביקורת על דוד, כשקבעה כי פרקליטות מחוז תל-אביב מנעה חקירה בתיקים של לקוחות שיוצגו על-ידי פישר באותה תקופה. בנוסף יש טענות נגד דוד על סגירת תיקים לחוקרי רשות המסים משיקולים לא מקצועיים, שלגביהם קבע כבר רוזן, נציב התלונות הנוכחי על השופטים, כי מדובר בנסיבות "תמוהות".
ההחלטה לא לפתוח את המקרים האלה לבדיקה, ולהסתפק בשלושה מקרים נקודתיים וקלים יחסית שאירעו רק אחרי שדוד פרשה מהפרקליטות, מעוררים תמיהה ומהווים עד היום טיעון מרכזי בפי הטוענים שהפרקליטות מתנהלת במחשכים: פרקליטה בכירה בישראל נהגה לכאורה בשחיתות, והמערכת יוצאת מגדרה כדי לא לגונן עליה, ובעיקר על עצמה.
מין תמורת מינוי: ככה בוחרים שופטים?
מערכת המשפט היא יותר מאשר רק הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה. אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, זוכה למידת אמון גבוהה יחסית ליתר הדמויות שהופיעו בסקר, אך פרשיות הנוגעות למערכת בראשה היא עומדת דווקא כיכבו בסקר כפוגמות באמון הציבור במערכת.
עוד בטרם נחשפה הפרשה במסגרתה נחשד אפי נוה, לשעבר יו"ר לשכת עורכי הדין, בכך שקידם את מינויה של אתי כרייף, עמה היה בקשר רומנטי לתפקיד שופטת שלום, נחשפו שיטת פעולותיו בוועדה לבחירת שופטים בתוכנית "עובדה". המצלמות תיעדו שופטים ומועמדים לשיפוט, שמקיימים קשר ישיר ומלא חנופה עם מי שמופיעים בפניהם, ויצרו תחושה לא נוחה שמא אלה לא רק הכישורים המקצועיים של המועמדים השונים שמובילים לבחירתם.
תחושת הקבס התגברה, עת נחשפה פרשת "מין תמורת מינוי". הפרשה הולידה תחושה קשה שגם במערכת המשפט יש קומבינות, דילים ומניעים פסולים. השופטים נתפסים בציבור כמי שאמורים להיות אובייקטיביים ברמה הגבוהה ביותר, וככאלה שלעולם לא נוהגים במשוא-פנים. הפרשה האמורה העניקה פתח למי שמתדיינים בבתי משפט ולא מרוצים מהחלטה כזו או אחרת, או סבורים כי החלטה של השופט נוגעת לשחיתות או היכרות מוקדמת עם אחד הצדדים, להעמיק את חוסר האמון שלהם למערכת.
כמו בספורט, די לך בהחלטה גבולית אחת של השופט, כדי לשכנע את עצמך שהשופט נרתם לטובת הקבוצה היריבה. וכשמגיעה פרשה כמו זו של נוה, זה מחזק את התחושות הקמאיות שנמצאות אצל חלק מציבור המתדיינים בבית המשפט, ללא כל קשר לשאלה אם זה נכון או לא.
בשנה האחרונה פרסמנו ב"גלובס" מספר כתבות שחשפו את מערכת המשפט במערומיה. החל משופטת שנתנה פסק דין בטרם הוגשו הסיכומים - ולמרות שנפסלה מלדון בתיק, זכתה לרוח גבית וגיבוי מצד נשיאת בית המשפט העליון; דרך שופטת שכינתה הלכה של בית המשפט העליון כ"פיגוע רב-נפגעים" ועד החלטות שתכליתן להגן על שופט, שמקורבת אליו נקשרה לפרשת שחיתות חמורה לכאורה.
בכל פעם שפרסמנו כתבה על אחד מהאירועים האלה, הוצפנו בפניות. בעלי דין "מן היישוב" ועורכי דין בכירים פנו עם מידע מסמר שיער על שופטות ושופטים עליהם כתבנו, וטענו בתוקף למשוא-פנים.
חשוב להדגיש: כפי שאין אינדיקציה כלשהי לתפירת תיקים על-ידי הפרקליטות - אין כל הוכחה להתנהלות לא שיווניות, לא אובייקטיבית ועם משוא-פנים של שופטים בישראל. ועדיין, פרשות כמו פרשת נוה, הצליחו לסדוק משהו בתמימותו ובאמונו של הציבור גם במערכת המשפט.
פרשת המסרונים: "תיראי מופתעת"
החשיפה של חדשות 13 (אז חדשות עשר) לגבי שופטת בית המשפט השלום רונית פוזננסקי-כץ, שהחליפה מסרונים עם חוקר רשות ניירות ערך, עו"ד ערן שחם-שביט, שבהם דנו במספר ימי המעצר שתבקש התביעה לחשודים בפרשת בזק, מהדהדת היטב בתודעה הציבורית עד היום. הביטוי "תיראי מופתעת", שהופיע בהודעה שכתב החוקר לשופטת, נכנס לסלנג הישראלי. הוא מבטא את הרמייה שחשו בעיקר אלה שהרגישו את נחת זרועה של מערכת אכיפת החוק. הוא אושש את החשש של חלק אחר, שהמשחק מכור, שהכול הצגה, ושההחלטות השיפוטיות נקבעות מראש ובחדרי חדרים, מעל ראשם של החשודים.
בפועל הדברים היו שונים. ההתנהלות של פוזננסקי-כץ כשופטת אומנם נמצאה כלא ראויה, והיא הושעתה מתפקידה (ובינתיים חזרה), אבל קריאת התמלילים המלאים של ההודעות שהחליפו ביניהם השופטת והחוקר מגלה כי לא מדובר במקרה של תפירת החלטות מראש וללא כל קשר לחומר הראיות, אלא דווקא בניסיון לרכך את דרישות התביעה בימי המעצר. ועדיין, בציבור נתפסת הפרשה כאחת החמורות שידעה המערכת.
אבל גם כאן, מה שמעניין במיוחד הוא לא רק האירוע עצמו, אלא מה שהחליטו במערכת המשפט לעשות, או יותר נכון שלא לעשות. המערכת אומנם מתחה ביקורת על ההתנהלות והגדירה אותה כלא ראויה. אך עם זאת, בג"ץ - בהחלטה שהמקור לסמכותה עדיין לא הוברר עד הסוף גם בפסק הדין הארוך בעניין - קבע שהשופטת תושעה לשנה בלבד ולא תודח לצמיתות, בניגוד להחלטת בית הדין של השופטים שקבע כי יש להדיחה לאלתר.
אפשר להתווכח אם מדובר בהחלטה ראויה או לא. מצד אחד, מדובר במעשה חמור של השופטת. מצד שני, מדובר בשופטת מוערכת שלא זכתה לעוזר משפטי, ולכן נאלצה לנהל קשר ישיר עם הפרקליטים, גם אם ברור שעברה את הגבול. ועדיין, פסיקת בג"ץ נתפסה בקרב חלקים נרחבים כפעם נוספת בה המערכת מבקשת לנקות את עצמה ולהגן על אנשיה, במהלך שלא מוסיף לאמון הציבור.
היחס לאדם הקטן: שימוש בכוח מופרז
רשויות אכיפת החוק ובתי המשפט נתפסים פעמים רבות כמערכות חזקות וחסרות רחמים, כמי שנוטים לראות את המקרים בהם הם מטפלים כ"שחור או לבן", וכמי שלא מהססים להפעיל כוח רב כדי להשיג את מבוקשיהם. לעתים קרובות נודעים פגמים בהתנהלות הגופים האמורים, לרוב לרעתו של הצד החלש, הנאשם או החשוד.
המשותף לכל המקרים: חקירות קשוחות, תנאי כליאה קשים, רמיסת זכויות חשודים ונאשמים ודו-שיח המבוסס על חומר חסוי המתקיים בין המשטרה או הפרקליטות לבין בית המשפט, בעיקר בשלביו הראשונים של ההליך, שגורמים לתחושת ניכור. מבחינתם של חשודים, נאשמים וסנגורים רבים - הפרקליטות "לא רואה בעיניים", ותעשה הכול כדי לזכות בהרשעה. ראו את המקרה של ניר חפץ, שהפך לעד מדינה אחרי שהופעלו עליו פרקטיקות חקירה שהן לכל הפחות שנויות במחלוקת, ואולי אף הרבה מעבר לכך.
לכך יש להוסיף פרשיות שמתחילות בכותרות ענק ומעצרים של 10 ימים ומסתיימות בלא-כלום, לצד פרשיות שנפתחות בקול תרועה רמה ועוברות שנים רבות עד שמתקבלת בהן החלטה.
ב-2018 חשף חן מענית ב"גלובס" את הנתונים שעולים מעשור של חילוטים, שמלמדים על פגיעה רבת-עוצמה ובלתי מידתית בזכויות חשודים. עיקר הזרקור הופנה להבדל העצום בין מה שהפרקליטות תפסה - 3.5 מיליארד שקל, לבין מה שבסוף בית המשפט הסכים לחלט - 500 מיליון שקל - 14% מהסכום. עוד הראו הנתונים כי 80% מהרכוש והכספים שביקשה הפרקליטות לחלט נתפסו אצל חשודים בעבירות כלכליות, שם מדובר בדרך-כלל באנשים נורמטיביים ולא בארגוני פשיעה.
זו רק עוד דוגמה להפעלה לא מידתית ולא מרוסנת בכוח הרב שיש לפרקליטות.
הצלע התקשורתית - מעיתונאים ועד לרשתות החברתיות
קצרה היריעה מלהזכיר את כל התחקירים והכתבות, שמתפרסמים על בסיס כמעט שבועי, וחושפים פעם אחר פעם את מחדליה ותחלואיה של מערכת המשפט. אלה ודאי תרמו לאובדן האמון במערכת המשפט, אבל הם לא הבעיה. ברוב המקרים מדובר בתחקירים וכתבות בעלי אמינות רבה, שרק מתווכים לציבור את הטעויות וההתנהלות הקלוקלת כשתיארנו את מחדלי מערכת המשפט. הבעיה היא שחלק מכלי התקשורת ממש לא עוצרים שם.
שמים את העובדות לחוד, ואת המילים לחוד
לתקשורת - שלא בתפקידה כמתווכת את המחדלים וההתנהלות של מערכת המשפט, אלא ככזו שמהדהדת טיעונים דוגמת "בפרקליטות תופרים תיקים" - יש תפקיד מרכזי באובדן האמון. כמובן שגם לפוליטיקאים, שנאחזים בתיאוריות שמופצות בהקשר זה כמוצאי שלל רב, ועל כך בהמשך.
נתחיל מהסוף: אין שום הוכחה שרודפים אנשים או שתופרים תיקים פליליים - לא ממניע פוליטי או מכל מניע אחר. לא במקרה של רפאל איתן (רפול) ויעקב נאמן ז"ל שזוכו בבית המשפט, ולא במקרה של הנשיא ראובן ריבלין והיועמ"ש אביחי מנדלבליט, שהחקירה בעניינם נסגרה. עם זאת, תיאוריות הקונספירציה לגבי תפירת תיקים לאישים אלה ואחרים, משפיעות על אובדן האמון של הציבור במערכת המשפט.
רבים בתקשורת מהדהדים אמירות חמורות על "תפירת תיקים" ו"רדיפה פוליטית", אפילו שהעובדות לא בדיוק מסתדרות. הרשתות החברתיות ואנשי תקשורת באמצעי תקשורת שונים איפשרו לתיאוריות האלה להתפתח, לצמוח ולהדהד. הציבור, שלא מודע לכל הפרטים, נחשף לתיאוריות מדי יום ביומו, מה שמגביר את התחושה שבאמת יש בעיה עם המערכת.
בימים אלה מתמקד העניין בפרשות נתניהו. ישנם אנשי תקשורת שמספרים כי התיקים נגד ראש הממשלה הם "עלילת דם". חלקם משווים אותו לדרייפוס, וטוענים שהחקירות נולדו מתוך מטרה לחפש את הראש של ראש מחנה הימין. חלק אחר כותבים טורי פרשנות תחת כותרות כמו "רשויות האכיפה הפכו למדינה בתוך מדינה", רמיזה לאותה תיאוריית Deep state, שגם שר המשפטים בכבודו ובעצמו עוזר להפיצה.
הדוגמאות רבות, אך דומות מאוד האחת לשנייה, באופן שמעלה חשד כי מקורן בכלל לא במוחו ותבונתו של מי שכותב אותם, אלא אולי בדף מסרים שהגיע ממקום אחר.
מדובר באנשי תקשורת פופולריים, שזוכים (ובצדק זוכים) להשמיע את עמדתם גם בכלי התקשורת וגם בחשבונותיהם ברשתות החברתיות, ובכך תורמים רבות לאובדן האמון.
בשנים האחרונות, בצל חקירות נתניהו, נדמה כי מדובר בשיח שמגיע בעיקר מצדו הימני של המפה הפוליטית, אבל בתקופת פרשות אולמרט היו אמירות כאלה גם מהצד השני. למשל זו של אמנון דנקנר ז"ל, שלאחר זיכויו של אולמרט באחת מפרשותיו (זיכוי שהתהפך מאוחר יותר בבית המשפט העליון), קרא לפרקליט המדינה הקודם, משה לדור, להתאבד. כשהכול פוליטי, הגבולות נפרצים, והאמון יורד.
לצד התיאוריות הקלושות, מתפרסמות גם עדויות חלקיות מחקירות תיקי נתניהו, שבהיותן חלק קטן מאוד מהררי החומרים בתיק, לא יכולות באמת לשפוך אור על התמונה כולה. מדובר בעדויות, שהאינטרס הציבורי לפרסמן זועק לשמיים, אבל גם ברור שתהליך הסקת המסקנות על בסיסן לא יכול להוביל למסקנות מרחיקות לכת, לכאן או לכאן, כפי שמבקשים חלק מאמצעי התקשורת לעשות.
פרשת זדורוב - פרשיית רצח או סדרת ריאליטי?
סדרת הטלוויזיה "צל של אמת" עסקה בעונתה הראשונה ברומן זדורוב, שהורשע פעמיים במחוזי ופעם אחת בעליון ברצח הילדה תאיר ראדה. הסדרה שונה מיתר התחקירים והכתבות, שמעלים תהיות ביחס לפעולתה של מערכת המשפט.
נדמה כי לא היה נושא משפטי שכה נתון לרחשי הציבור כמו זה הנוגע לעניינו של זדורוב. כשאפליקציה פופולרית העמידה את השאלה לסקר אינטרנטי, למעלה מ-20 אלף איש בחרו להשיב וקבעו כי הרוצחת של ראדה היא בכלל א"ק, ולא מי שהורשע בכך על-ידי 8 מתוך 9 שופטים שדנו בעניינו.
הסערה הציבורית סביב הסדרה הייתה כה ניכרת, כשאפילו גררה התבטאות פומבית חריגה של פרקליט המדינה שי ניצן, אשר כינה אותה "סכנה לדמוקרטיה", וגם הייתה אחד מהגורמים בבסיס בקשה נוספת למשפט חזור שהגיש סנגורו של זדורוב.
"צל של אמת" היא יותר מאשר רק סדרה בעניינו של זדורוב. היא השתמשה בחומרים גולמיים מחקירותיו ומשפטו של זדורוב, כדי להעביר ביקורת נוקבת על הפרקליטות ובתי המשפט, וחשפה סוגיות לא פשוטות בקשר למשפט הפלילי בישראל. למשל, היא הצביעה על הבעייתיות בכך שניתן להרשיע נאשם על סמך הודאתו, בזמן שרשויות האכיפה אכן מכוונות את רוב מאמציהן לחקירות שתכליתן הוצאת הודאה מחשוד, ופחות נסמכת על חקירה המושתת על ראיות פורנזיות (מדעיות). וכך, כשהציפה את העובדה שבישראל קיים אחוז הרשעות גבוה במיוחד. לא בכדי, 38% מהמשיבים לסקר שערכנו השיבו כי הסיבה לירידת האמון שלהם במערכת המשפט נוגעת לפרשת תאיר ראדה.
עיתונאים שנלחמים במטה לחמם - הדלפות
לאחרונה החלו כמה עיתונאים לטעון שיש לחקור את גורמי האכיפה כדי לגלות מה מקורן של ההדלפות הנוגעות לתיקי נתניהו. עיתונאים, שהדלפות מחקירות הוא מטה לחמם, חושבים שעדיף למצוא מי היה זה שהעביר חומר חקירה לעיתונאי שחשף אותו לציבור, מאשר להביא את המידע לציבור.
אותם עיתונאים בעצם הודיעו לקהל שלהם, שתמלילי חקירות נתניהו הגיעו מהפרקליטות או המשטרה. וכל זאת כשגם הם יודעים היטב, שהחומר נמצא גם אצל עורכי דינם של החשודים, ושלפחות חלק ניכר מהדלפות הגיע מהם, בהיותו משרת את האינטרס שלהם. לדוגמה, היום כבר ברור שחומרי החקירה שנוגעים לעדותו של חפץ לא הודלפו על-ידי גורמים במערכת המשפט, אלא נלקחו ישירות מטיעוני סנגוריו של נתניהו.
זה עדיין לא מפריע לחלקם לטעון נגד הפרקליטות או המשטרה, באופן שכמובן מערער את אמינות מערכת המשפט בעיני הציבור. זה מעוות את השיח, ויוצר תחושה בקרב הציבור כאילו רוב חומרי החקירה שנוגעים לנתניהו הגיעו מתוך הפרקליטות, בעוד שהאמת שונה באופן מהותי.
זה מציג את מערכת המשפט כמי שמבקשת לחסל את נתניהו באמצעות התקשורת, בעוד שגם אם הפרקליטות עושה שימוש בכלי התקשורת, הוא לרוב לא באמצעות הדלפות של תמלילי חקירות, שבכלל החל לזרום בקצב מסחרר בעיקר אחרי שהחומר הועמד לעיון הסנגורים.
הצלע הפוליטית איזה אינטרסים מקדמים נבחרי הציבור
במשולש חוסר האמון קיים קשר הדוק בין הצלע הפוליטית לבין הצלע של העיתונאים. זה לא מקרי שהמקור הטוב ביותר לדיווחים של פובליציסטים ופרשנים על "תפירת תיקים", "רדיפה אישית", טענות לאכיפה בררנית ודרישה של עיתונאים לחקור הדלפות של חומרי חקירה, הוא עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה.
העדפה מובנית להחליש את מערכת המשפט
מאז ומעולם דברי פוליטיקאים ביחס למערכת המשפט, נאמרו מהפוזיציה וכתלות ב"בייס הפוליטי", שאליו נועדו דבריהם. בהקשר זה אין הבדל בין ימין לשמאל. לפוליטיקאים תמיד יהיה אינטרס שאמון הציבור במערכת המשפט לא יהיה גבוה.
האינטרס תמיד זועק. פעם היו אלה טענות לרדיפה של יוצאי עדות המזרח, כמו במקרה של שר הפנים, אריה דרעי. בימים אלה מדובר בעיקר בטענות לרדיפה של נתניהו כאיש המחנה הלאומי. אבל ישנם מקרים, כמו זה של דין יששכרוב מ"שוברים שתיקה", שנחקר בקשר להכאת פלסטיני בזמן שירותו הצבאי, וזיכו את הפרקליטות לביקורת מצד חברי כנסת בשמאל, שחלקם טענו כי מדובר ברדיפה על רקע פוליטי.
כנראה שהדוגמה הטובה ביותר היא בעניינו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט, שבתחילה כל החלטותיו נבחנו לאור קרבתו לנתניהו (והוא כונה "היועץ המשפחתי לממשלה" על-ידי רבים מהשמאל), וכעת סובל ממתקפה דווקא מצדם של אנשי נתניהו.
ניקח כדוגמה את עניינו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. גם הוא תקף את הפרקליטות, אבל זה היה פחות בוטה. בנוסף, לאולמרט לא היה את התמיכה הציבורית הנרחבת שיש לנתניהו. במבחן המשפטי אין לכך כל חשיבות, אבל במישור של אובדן הציבור במערכת, לדברים ודאי יש השפעה גדולה.
הטון נגד המערכת הלך והחריף בשנה האחרונה
האמירות שנשמעים על-ידי נבחרי הציבור בשנה האחרונה שוברות שיאים, ובחלק מהמקרים מדובר במתקפות אישיות וברוטליות. קיימות דוגמאות למכביר והמסר המשותף לכולן זהה - התיקים נגד נתניהו הן תולדה של רדיפה פוליטית. נסקור אחדות מהן בלבד. "מאות הדלפות פליליות ומגמתיות לאורך שנים נגד ראש הממשלה ומשפחתו מצד המשטרה והפרקליטות, שדינן המצטבר הוא מאות שנות מאסר", נכתב באחת מהודעות ראש הממשלה האחרונות. "כך נראית אכיפה בררנית, וכך נראים תיקי-סרק וחקירות-סרק", נכתב בהודעה אחרת.
"הפרקליטות בתוך הפרקליטות מנהלת יחסי 'תן וקח' עם עיתונאים ומדליפה להם בצורה חד-צדדית בניגוד לחוק הפלילי חומרי חקירה שהגיעו אליהם מתוקף תפקידם. יש שיכנו זאת יחסי שוחד. 'אני חוששת שאין לנתניהו סיכוי להגיע למשפט צדק', אמרה פרופ' רות גביזון, 'זו טרגדיה לביבי, אבל גם דבר מאוד לא טוב למדינה'" - כך אמר לאחרונה שר המשפטים אמיר אוחנה, באחת מהמתקפות הקשות ביותר שידעה הפרקליטות בתקופה האחרונה.
כששר המשפטים טוען כי יש "פרקליטות בתוך פרקליטות", ומביע חשש נתניהו לא יזכה למשפט צדק, הוא זוכה מתוקף מעמדו ודבריו החריפים לפתוח את מהדורות החדשות ולככב בכותרות הראשיות. הדברים שלו מחלחלים גם לציבור. שר משפטים - מי שעומד בראש הגוף שאמון על חקירות ראש הממשלה, מי שפוגש מידי יום את פרקליט המדינה ואת היועמ"ש במשרד - מודיע לציבור שהכול מושחת. כששר המשפטים מודיע שתופרים תיקים, אוכפים את הדין באופן בררני ומאמץ את תיאוריית ה-Deep state - מה אמור לחשוב "הציבור"?
הדברים של אוחנה לא נאמרו בחלל ריק, ולא ייעלמו בחלוף הזמן. ממצאי סקר "גלובס" מלמדים כי יותר ממחצית מהציבור סבור כי יש קשר בין עמדות פוליטיות למידת האמון במערכת המשפט. הפוליטיזציה של הביקורת נגד מערכת המשפט היא חלק בלתי נפרד מאובדן האמון.
גם פוליטיקאים בכירים נוספים, לא מהליכוד, מתייצבים כדי לתקוף את מערכת המשפט. למשל, בעבר התבטא ח"כ נפתלי בנט במתינות יחסית, ואף הצהיר כי מפלגתו תדון בשאלה האם תשב בממשלה שבה מכהן ראש ממשלה תחת כתב אישום. לאחרונה הוא נשמע אחרת לגמרי. "חבריי במחנה הימין, שיהיה לכם ברור: אם מערכת המשפט תצליח להפיל את נתניהו בגלל סיגרים וכתבות באתר וואלה, זו תהא מכה אנושה למחנה הלאומי כולו. מנהיג ימין שיבוא אחריו יהיה מסורס ומפוחד מהתקשורת וממערכת המשפט", כתב בנט לפני מספר שבועות.
וכך, גם בנט, שלא נתפס כחסיד גדול של נתניהו, מקדם את התפיסה שזה לא עניין של ראיות, פרשנות משפטית או שיקולים עניינים אחרים - אלא רדיפה פוליטית. אמירות כאלה מעבירות את הסוגיה מהמגרש המשפטי למגרש הפוליטי, שם למערכת המשפט נחיתות מובנית, שתורמות לערעור האמון של הציבור בבית המשפט.
תם ולא נשלם - המתקפות לא ייפסקו
המסע שלנו לשורשי אובדן האמון במערכת המשפט מסתיים כאן, אבל הוא צפוי להתחדש ועשוי לקבל תפנית בעלילה בעוד מספר חודשים. ככל שיוגשו כתבי אישום נגד נתניהו וינוהל משפטו, יצטרפו גם בתי המשפט למערכה התקשורתית והפוליטית. בינתיים נשמעו מכיוון נתניהו צפירות הרגעה: "אין לי שום ביקורת על בתי המשפט, אלא הערכה עמוקה", אמר לאחרונה. אך האם אלה יהיו הזמירות שישמיעו נתניהו ומקורביו גם בהמשך?
נשיאת העליון לשעבר, השופטת מרים נאור, אמרה לאחרונה כי הירידה באמון הציבור בבתי המשפט אינה כה חריגה ביחס ליתר רשויות השלטון. אם התותחים הכבדים יופעלו גם נגד בתי המשפט, ושתי הצלעות של משולש חוסר האמון ייסגרו בקרוב גם עליהם, לא בטוח שהם יצליחו לעמוד בפרץ עם קו הגנה פאסיבי שכזה, בטח לא אחרי תצוגת התכלית שהופגנה ביחס לפרקליטות.