מהדורת החדשות של ערוץ 12 אמש / צילום: צילום מסך
"העניין הזה היה צפוי, זה אומלל, זה נורא, לא נכון, לא היה צריך להיות כך; ומשתמשים בנו להישרדות של פוליטיקאים, ואני נזעם על זה זעם גדול" - כך אמר מנהל גימנסיה הרצליה לכתבת מעיין אדם בתוכנית הבוקר של ניב רסקין בערוץ 12. דבריו נאמרו בבוקר שלאחר התנקשות צה"ל בבכיר הג'יהאד האסלאמי, בהאא אבו אל-עטא בעזה.
תגובת אדם ורסקין הייתה מיידית ושיקפה לחץ ובלבול בשידור חי. במה שהיה נדמה כתגובה למשהו שנאמר לה באוזנייה אמרה אדם, לאחר התערבות רסקין, כי "אנחנו לא אוהבים את הפוליטיקה בבוקר הזה...". רסקין, בעודו מנסה למנוע התערבות נוספת של פאנליסט באולפן, התערב שוב וציין כי "יש זמן לכל דבר... אני לא בטוח שהבוקר זה הזמן לעסוק בפוליטיקה, אבל בסדר, שמענו את הדברים שאמר זאב דגני, תודה בשלב הזה..." וקטע את הראיון כדי לחזור לשגרה הטלוויזיונית שהתרגלנו אליה - "מרתון שידורי אסון".
"מרתון שידורי אסון" - מושג מלימודי תקשורת שסטודנטים בשנה א' מכירים, הוא פרקטיקת שידור שבה בעת שמשהו נתפס כאסון - פיגוע טרור גדול, אסון אקלימי ועוד - משתלטים שידורי החדשות על שידורי הטלוויזיה עד להודעה חדשה. בשנים האחרונות הטלוויזיה נכנסת לתרגולת כזו בעת כל הסלמה מסתמנת בעזה, והמרתון נמשך עד ש"האירוע הביטחוני המתגלגל" - עוד מונח לתיאור ההסלמה בעזה, מסתיים. לאור ריבוי הסבבים, המרתונים האלה נמשכים, לעתים עם הפסקות יציאה לתוכניות מציאות עתירות רייטינג, בשם הניסיון לשמור על "שגרה", ולעתים השידורים גוועים לאיטם בסיום ההתגלגלות.
המאפיין המשותף של כל אותו סיקור טלוויזיוני של כל מצב ביטחוני, מלחמה או סבב בעזה, הוא היות הסיקור מבוסס על העברת מסרים ישירה מדוברי צה"ל ומהממשלה (כל ממשלה) לצופים. המסרים כל-כך אחידים וחוזרים על עצמם, שניתן לשדר שידורים חוזרים של השידורים והאולפנים החיים של סבבים קודמים בסבב הנוכחי, והצופים לא ישימו לב. מדובר בפאנלים גבריים ברובם, שמעבירים זמן עד שיהיה עוד אירוע של תקיפת טילים, רצוי על המרכז כי זה יותר רייטינג, ואז יוצאים לשידורים חיים. הפרשנים מסכימים על נחיצות המבצע, במקרה הנוכחי חיסול אל-עטא, וניסיון להשמיע דעה אחרת - נחסם. בשוליים אולי תישמע ביקורת מהותית על אסטרטגיית החיסולים לדוגמה, אך היא תחוסל מיד לאור הצורך להתאחד, על-פי אנשי האולפנים, בזמן הזה או "בבוקר הזה", כדברי רסקין.
חוקר התקשורת יורם פרי כתב כבר לפני כעשור על האופן שבו התקשורת אינה מעזה לבקר את פעילויות הצבא ואת מדיניות הביטחון באופן מהותי. אם יש ביקורת היא לרוב אינסטרומנטלית - על התפקוד. למשל, אם יש לחיילים מספיק אוכל או האם חיסלו את המנהרות בזמן, והאם החיסול הצליח או לא. ביקורת מהותית המציבה סימני שאלה מאתגרים מעל המהות של המדיניות לגבי ניהול סכסוך מתמשך - סכסוך ללא ניסיון לפתרון מדיני, סכסוך שבו ניאלץ לצפות בעוד ועוד שידורי מרתון שבהם שלושת הערוצים נראים אותו הדבר - דיון כזה לא מתקיים, ומי שמנסה להוביל דיון כזה, מסומן כבוגד.
התקשורת בישראל צמחה יחד עם המדינה. היה זה טבעי שהתקשורת - תחילה העיתונות והרדיו ואחר-כך הטלוויזיה - תהפוך לדוברת של ממשלות ישראל השונות. ההזדהות עם הממשלה והצבא הייתה כה גדולה, שכבר לא היה צורך בצנזורה, כי התפתחה צנזורה עצמית.
ההזדהות הזו לא נעלמה, והיא שרירה וקיימת גם היום. התקשורת אינה שמאלנית או ימנית, היא מדבררת את הממשל והצבא, ולכן היא תמיד תעבוד בעד השלטון הנוכחי. הבון-טון התקשורתי בכלל, והטלוויזיוני בפרט, הוא שיש להתגייס באופן קולקטיבי לשמירת לכידות העורף. לכן, שידורי הטלוויזיה בזמן לחימה הם כל-כך צפויים, שאפשר מראש לוותר על הצפייה.
הישראלים עדיין צופים בחדשות בטלוויזיה בשיעורים גבוהים יותר מרוב העולם המערבי. אולם צופי הטלוויזיה מתבגרים ומתמעטים. הצעירים והצעירות צורכים את החדשות שלהם ברשתות החברתיות. הם מקבלים ביקורת מורכבת ומהותית דרך "ממים" שמציפים את הרשת כחמש דקות לאחר כל תחילת "אירוע מתגלגל". לאור זאת, ולשם בניית תקשורת בעלת יסוד ביקורתי דמוקרטי בעל עומק, רצוי ששידורי הטלוויזיה בזמן "אירוע מתגלגל" יפסיקו לדברר ויתחילו לבקר.
הכותבת היא סוציולוגית וחוקרת טלוויזיה במכללה האקדמית תל-אביב-יפו ואוניברסיטת שיקגו