בורחים למקלט,/ צילום:רויטרס
ה' היא עצמאית המתגוררת באזור ה-40 ק"מ, שאליו עברה מיד אחרי צוק איתן ("מישהו לא עמד בזה אז התפנתה לנו אחלה דירה"). עד לפני כשמונה חודשים, במקרה לא הגיע טווח הטילים בדיוק ליישוב שלהם, אולם לפני שמונה חודשים כנראה שונה כיוונון הרקטות, והמצב החמיר. ה' מספרת כי היא רואה שינוי דרמטי בהתנהגות של ילדיה מאז, וגם של עצמה.
"הכול התחיל כשהייתי בחו"ל", היא מספרת. "אמא שלי הייתה אחראית על הילדים, היא באה מהצפון ולא הייתה מוכנה לזה בכלל. היא נבהלה מאוד, והיה לה קשה לתפעל את שלושת הילדים שהם אפילו לא שלה בלילה מלא האזעקות, וביום שלמחרת, שבו הם סבלו גם מלחץ וגם משעמום. היא התכוונה לצאת לקניות באותו היום, ולכן ממש לא היה אוכל בבית, אבל היא לא יכלה לצאת ולהשאיר את הילדים בבית ופחדה לקחת אותם איתה".
מאז, אומרת ה', הילדים מתנהגים אחרת. "הגדול בורח לטלפון. הקטנה מגיבה בבכי לכל דבר, כולל לנזיפה הכי קטנה, באופן שהוא לא תואם גיל. היא אומרת לי ‘לא ישנתי בלילה כי פחדתי מהטילים', ואני רואה שהיא באמת עייפה, כלומר עוד יותר עצבנית. אני רואה הבדל גם בהתנהגות שלי. פעם הייתי משאירה את הגדול, שהוא כבר נער, בבית לבד בלי חשש. היום אני מתדרכת אותו בכל פעם שאני יוצאת או כשהוא יוצא בלעדי. פעם יכולתי לעבוד והילדים שיחקו ברקע. היום הם צריכים אותי הרבה יותר צמודה אליהם".
מעבר לחרדה מהטילים, ישנה גם חרדה כלכלית. "אני עצמאית בנוסף לכול, ואף אחד לא מפצה אותי", אומרת ב', "הפיצוי לעצמאים הוא משכורות העובדים שלא הצליחו להגיע לעבודה, אבל לי אין עובדים. ואם אני עובד במקצוע שמאפשר לי להשלים עבודה בכל מיני שעות מוזרות לאחר שביליתי עם הילדים במשך היום בבית, הרי שמי שיש לו קליניקה טיפולית, למשל, מאבד 1,500-1,000 שקל ביום, אם מביאים בחשבון את אובדן ההכנסה והתשלום על הקליניקה. בשנה האחרונה היו בטח שבעה ימים כאלה ב-40 ק"מ, ואני אפילו לא מדברת על מה שקורה בעוטף".
"דברים שמפרקים את הנפש"
תופעות של חרדה הקשורות בטרור נפוצות יותר מן הסתם בקרב תושבי הדרום, בהשוואה לתושבי יתר חלקי הארץ, שכן הם חשופים למטחי טילים באופן התדיר ביותר. אבל כאשר המטחים מתרחבים לאזורים נוספים בארץ - גם החרדה מתרחבת, ועשויות להיות לכך גם השלכות קשות. כך קרה עם הילדה בת ה-8 מחולון, שהתמוטטה בזמן שנשמעה בעיר אזעקת צבע אדום. ככל הנראה הסיבה להתמוטטות הייתה התקף חרדה שהוביל להפרעת קצב לבבית.
אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש שבאים במגע עם אנשי הדרום באופן יומיומי אינם מופתעים מתגובה מסוג זה. מנעד תגובות החרדה שחווים התושבים בתגובה לאירועים הביטחוניים הוא רחב מאוד, ולצד החרדה עשויה להופיע גם תגובה פוסט-טראומטית (PTSD). החרדה עלולה להופיע גם בזמני חירום וגם בזמני רגיעה, ולשבש באופן מוחלט את חייהם של הסובלים ממנה. "הפרעות בקצב הלב בגלל חרדה הן קיצוניות, אך הן קורות", אומר ד"ר שי איתמר, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית מפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, אשר עבד במשך שלוש שנים כמתמחה ביישובי שער הנגב. "החרדה היא מנגנון אבולוציוני טבעי למצבי חירום, שבא לאפשר לגוף לברוח, לתקוף או לקפוא. חרדה ופוסט-טראומה שנמשכות לאורך זמן עלולה לפגוע דרמטית באיכות החיים של התושבים. היא עלולה לגרור דיכאון, הפרעות קשב וריכוז, בעיות בקשרים זוגיים ומשפחתיים, התפרצויות זעם ועוד. גם בזמני רגיעה, חשיפה לגורמים שמזכירים את הטראומה עלולה להצית את החרדה - כל אגזוז של אופנוע עלול לעורר זיכרון של ריחות, של תמונות קשות. אלה דברים שמפרקים את הנפש.
"אנשים שעמם עבדתי", ממשיך איתמר, "סבלו מקשיים בתפקוד בלימודים, בעבודה ובזוגיות. העולם של אותם אנשים הסובלים מחרדה מצטמצם. רואים זאת גם בקרב ילדים. הם מתחילים להימנע מיציאה מהבית, לא רוצים לישון לבד ולהתקלח לבד. רואים הרבה יותר בעיות של קשב וריכוז בקרב ילדים חרדתיים".
"אירועים מעוררי חרדה מחזיקים מורכבות של גם-וגם: זהו בדיוק הפחד לאבד את הדבר שיש לי, המוכר לי, ולהיבלע בתוך מציאות לא מוכרת, לא צפויה ואולי לא בטוחה", אומרת יפעת הראבן, ביבליותרפיסטית ומטפלת בהבעה ויצירה, בת 43, נשואה ואם לשניים, גרה ועובדת ביבנה ובעצמה מתמודדת עם חרדות נוכח המצב הביטחוני. "בסיטואציה מעוררת חרדה, גם אם היא מוכרת לנו, כמו בתקופות של מתיחות ואזעקות, חשוב לתת מקום לרגשות שעולים, גם אם נדמה לנו שאנחנו והילדים כבר מתורגלים בזה. כהורים, מוטלת עלינו האחריות לתווך את ההתרחשויות לילדים, להסביר להם את המצב באופן שמתאים לגילם; להדגיש שאנחנו והמדינה עושים הכול כדי לשמור ולהגן עליהם; לסנן חשיפה לתמונות ולדיווחים באמצעי התקשורת שעלולים להגביר את החרדה; ולאפשר להם לבטא את רגשותיהם. אין דרך אחת לחוות ולהתמודד עם חרדה. יש ילדים שיתכנסו וישתבללו בתוך עצמם, יש ילדים שיתמלאו בפרץ אנרגיה פתאומית, יהיו ילדים שייצמדו להוריהם ויתקשו לשחרר, ויהיו גם כאלה שייראו אדישים לכל העניין. צורות הביטוי של מתח וחרדה הן רבות ומגוונות, אך הצורך הרגשי הוא אחד: ילד חרד צריך שיראו אותו, שישמרו עליו וייתנו מקום לחוויה שלו".
מי שאמורים לסייע לתושבים בהתמודדות הנפשית מול מתקפות הטרור הם חמשת "מרכזי חוסן" הממוקמים ביישובי עוטף עזה, וכוללים מעטפת של אנשי צוות כמו פסיכולוגים, עובדים סוציאלים ומטפלים ביצירה שהם מומחים בטראומה. אך השירות הזה, הכפוף למשרדי הבריאות והרווחה, אמור להתווסף ולסייע לשירותי פסיכותרפיה (לאו דווקא בהקשר של טרור) ציבוריים שמתפקיד המדינה לספק לאזרחיה - ואת אלה קשה מאוד להשיג היום בזמינות סבירה בכל הארץ, וגם בדרום. לפי נתונים שמסר ל"גלובס" פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, הרי שזמני ההמתנה לשירותים פסיכותרפיים בערי הדרום כמו באר שבע ואשדוד נעים בין חצי שנה לשנה, ויש יישובים שבהם אין בכלל שירותים כאלה, למשל: ירוחם, נתיבות, דימונה, גדרה וגן יבנה.
תרופות במקום פסיכולוג
איתמר, שעבד במשך שלוש שנים בעמותה שסיפקה שירות בעבור "חוסן" במועצה האזורית שער הנגב, אומר כי "חוסן נותנים מענה למצבים אקוטיים, אך כשהצופרים נרגעים והשקט חוזר - קשה הרבה יותר לחוסן לספק את הצרכים, כי חלק מהמטפלים לא ממשיכים בעבודה שם. גם פנייה לטיפול אצל מטפלים העובדים עם הקופות תמורת כ-130 שקל לטיפול - מה שמכונה "הסדר" - "היא לא תמיד זמינה וגם כרוכה בתשלום שעבור חלק מהתושבים הוא הרבה כסף, והם לא בהכרח יכולים לעמוד בו". הוא גם טוען שהשם שניתן למרכזים "חוסן", לא משרת את המטרה, כי "אנשים חושבים שמצופה מהם להיות חזקים, והם מרגישים אשמים אם הם לא כאלה. הם מתקשים להבין שחרדה זו תגובה נורמלית למציאות החיים העוטפת אותם. הם מתמודדים עם מציאות שלפעמים היא גיהינום".
נחמה נאוגווקר (33) מנתיבות, אם לאיתן בן השלוש ודביר בן השנתיים, חוותה הבוקר ארבע אזעקות בעקבות מטחי טילים שנורו לאזור. דבריה מחזקים את הטענה לגבי חוסן. "בכל פעם אנחנו רצים לחדר מדרגות סמוך, כי אין ממ"ד או מקלט קרובים מספיק. הילדים נסערים, בוכים ונבהלים". היא מספרת שמכיוון שנתיבות לא נחשב לחלק מיישובי העוטף "אנו מקבלים שירות מ'חוסן' רק בחירום, אבל לא בימי שגרה. זה מקומם בעיניי. הייתי בהחלט רוצה להסתייע בטיפול כזה באופן קבוע. יש כאן ילדים שהם נפגעי חרדה ומסתייעים בפסיכולוגים באופן פרטי, כי אחרת אי אפשר להשיג טיפול".
לדברי איתמר, דווקא בגלל מחסור בשירותי פסיכותרפיה זמינים, יש לא מעט מתושבי הדרום שנעזרים בתרופות נוגדות חרדה מסוג זאנקס וקלונקס, שעלולות להוביל להתמכרות.
אביאל אורן, פסיכולוג קליני, וגם הוא מהארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית, אומר ש"יש מחסור בכל הארץ בשירותים פסיכולוגים ובפריפריה הגיאוגרפית החברתית המצב חמור יותר, כולל בדרום. הסיבות הן בעיקר הזנחה רבת שנים של המדינה את הפסיכולוגיה הציבורית, המקבלת ביטוי בהיעדר תקינה, שכר נמוך, ובעיקר היעדר רגולציה של משרד הבריאות על קופות החולים שיספקו טיפולים פסיכולוגיים במרחק סביר ובזמן סביר כמתחייב מחוק ביטוח בריאות ממלכתי". גם הרפורמה בבריאות הנפש מ-2016, שהעבירה את האחריות לתחום בריאות הנפש מהמרפאות הממשלתיות לידי קופות החולים, לא הועילה בקיצור זמני ההמתנה לטיפול.
על מרכזי "חוסן", אומרת הילה גונן-ברזילי, מנהלת מרכז חוסן בשדרות, ש"מדובר בפרויקט ממשלתי שקיים כבר 12 שנה ופועל כל השנה, אנו פועלים גם בשגרה וגם בחירום. מי שמעוניין בטיפול על רקע טראומה, מקבל אותו. מדובר בכ-30 מפגשים". לדבריה, החשיפה הממושכת והמתמדת לטראומה שחווים תושבי הדרום זה כ-20 שנה היא "מקרה חריג, גם בספרות המקצועית. הרי יש נערים שמתגייסים כעת לצה"ל ולא מכירים מציאות אחרת; רק מציאות של גוף ונפש שהורגלו לחיות בדריכות".
בנוגע לשם המרכזים, "חוסן", אומרת גונן-ברזילי: "אנו נקראים כך כי אנחנו פועלים בגישת הכוח, ובאמונה שהאדם יכול לעזור לעצמו, תוך העברת המסר שהפחד והחרדה הם נורמלים".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "בתחום המענה לנפגעי חרדה מרכזי החוסן נותנים סל רחב של מענים, החל בהכשרות לסיוע ומניעה, דרך מענה בעת אירוע ועד טיפול ממוקד טראומה על רקע המצב הביטחוני במגוון רחב של שיטות מוכחות מדעית. הטיפול במרכזי החוסן הוא טיפול ממוקד מכיוון שזאת הדרך הטובה ביותר, לטיפול בנפגעי חרדה ולסיוע להם לשוב לתפקוד מלא. הדגש הוא בגישת הכוחות, בחיזוק משאבי התמודדות ובבניית חוסן. כ-3% מהמטופלים פונים לביטוח לאומי לקבל הכרה כנפגעי פעולות איבה. לכלל המטופלים וביחוד למטופלים הסובלים מפוסט-טראומה, מרכזי החוסן ממשיכים להעניק סיוע ככל הנדרש. לא קיים אדם בעוטף עזה שהיה צריך לקבל טיפול ולא קיבל אותו מסיבות תקציביות. משרד הבריאות, באמצעות הקואליציה, העביר את מלוא הסכום לתשלום למטפלים".
ילדים זקוקים לפסיכולוג? חכו שנה
זמני המתנה לקבלת טיפול בשירות הציבורי בבריאות הנפש, 2019
מודיעין: 8-10 חודשים
נתניה: 6-12 חודשים
מעלה אדומים: 7-10 חודשים
באר שבע: 6-10 חודשים
אשדוד: 12 חודשים
באר שבע: 12 חודשים
*לפי משרד הבריאות ונתוני פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית. הנתונים מוטים לחיוב, כי הם כוללים רק מטופלים שהגיעו לטיפול בסופו של דבר ולא נואשו בדרך. מקור: פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית
יישובים דרומיים שבהם אין בכלל טיפול פסיכותרפי ציבורי*
ירוחם
נתיבות
מצפה רצון
קרית מלאכי
דימונה
גדרה
*הכוונה לשירות מטעם קופת חולים או מרפאה ציבורית; ייתכנו מטפלים העובדים מול הקופות ב"הסדר"
(תמורת תשלום של כ-130 שקל לפגישה)
מקור: פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית