מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס / צילום: רוני שיצר
קראתי בסוף השבוע את מכתבה הפומבי של יו"רית "גלובס", אלונה בר און, לחברי מועצת העיתונות. בר און קוראת למועצה לשקם את העיתונות ואת אמון הציבור בה. כמעט כולנו מכירים את פתיחת ספרו התיאולוגי-פילוסופי של רבי יהודה הלוי "הכוזרי". ספר זה נפתח בחלומו של מלך כוזר על שנגלה אליו מלאך שאמר לו: "כוונתך רצויה, אך מעשיך אינם רצויים". כך גם כוונתה של בר און ראויה להערכה.
כי אמון הציבור בתקשורת אכן כמעט לא קיים. אך הגורם האחרון כמעט שיכול לשקם את העיתונות, או את האמון בה, הוא עוד גוף רגולטורי ארכאי שמשום מה עומד בראשו, כמעט כרגיל, שופט עליון בדימוס. כי הרי שופטי בית המשפט העליון מומחים להכול, והם האורים והתומים ועמוד האש שלפני המחנה.
בר און כואבת, ובצדק, על מצבה של התקשורת ("העיתונות הישראלית נמצאת במשבר עמוק"). אני חולק על טענתה כי מדובר "בשעת חירום". לדעתי, התקשורת בתיקי 2000 ו-4000 נתפסה במלוא עליבותה, אך אין מדובר בשפל אלא בסך-הכול בהרמת מסך ובחשיפת השפל.
במשך שנים על גבי שנים, דרסה רוב התקשורת ציבורים בחברה הישראלית; וזה לא עניין כמעט איש מאותה חבורה סגורה. במשך עשרות שנים התנהל "ידיעות אחרונות" בדרך של רשימות "שחורות" ורשימות "לבנות", ונראה כי זה לא הזיז לאף אחד, בטח לא למועצת העיתונות. בהזדמנות זו אביא כאן תמליל בלעדי מתוך עדותה של העיתונאית שרון מצנע בתיק 2000.
מצנע עבדה כעורכת בדף הבית של ynet, ונשאלה על-ידי חוקרי המשטרה אם הייתה התערבות פסולה בעבודתה העיתונאית. תשובתה מדהימה בפשטותה: "זה מן הידועות שלקבוצת 'ידיעות אחרונות' יש רשימה שחורה ורשימה טובה. לא צריך להיות גאון בשביל לראות מי ברשימה השחורה ומי לא". לא צריך להיות גאון, אבל במשך עשרות שנים צרכנו לווריד את הרשימות הללו של "העיתון של המדינה", ואף אחד כמעט מהמיינסטרים הציבורי לא העז לצעוק שהמלך הוא עירום.
תיקון העיתונות יבוא אך ורק דרך הציבור עצמו. צריך לדבר אל הלב ואל הראש של הציבור ולשכנע אותו לצרוך עיתונות עצמאית, הוגנת, מאוזנת וכזו שיודעת לבקר את עצמה. אם הציבור יראה שעיתונאי שפרסם כתבה שקרית, נשלח אחר כבוד או ללא כבוד, לביתו - העיתון יקנה את אמון קוראיו. בהקשר זה אציין כי במועצת העיתונות רשום כחבר אדם שפרסם דיווח על הופעה שכלל לא התרחשה. פשוט המציא אייטם. מי ישמור על השומרים? ממציא הכתבות.
משבר האמון של הציבור בתקשורת הוא עובדה מוגמרת, אולם לדעתי אפשר לעשות מהלימון לימונדה. אני מאמין בשוק חופשי וביכולת של כוחות השוק לתקן את המצב. זאת, גם בלי צורך בהזרמת עוד כספים לגוף רגולטורי שאולי ימצא את כל הדרכים הלא-נכונות לבזבז את כספו. אגב, תסתכלו על אתר האינטרנט של מועצת העיתונות - מביך זו לא מילה.
העובדה שארנון (נוני) מוזס עדיין הבעלים והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות", אומרת דבר אחד: הציבור לא מעניש את בעלי ההון שמספסרים בכלי התקשורת שברשותם. לא מאמינים לדיווחים, חשים סלידה, אבל ממשיכים לצרוך. צופים ובוכים. הפתרון יבוא רק דרך שינוי המשוואה הזו. רק דרך יצירת תמריץ לכלי התקשורת - להתייעל, להתאזן, לגוון, להתמקצע ולשווק מוצר איכותי וחף מאינטרסים.
היום נוצרה בפני בעלי כלי התקשורת הזדמנות להעביר אליהם לקוחות שחשים תיעוב ממצבה הנוכחי של התקשורת.
עיתונים, אתרי חדשות או ערוצי טלוויזיה - אינם שונים מאף מוצר אחר בשוק. כשם שלא צריך להקים את "מועצת המקררים" כדי לשקם את התחום, כך גם בתקשורת. מה שעובד בבחירת מכשיר סלולרי או כלי רכב, יכול וצריך לעבוד גם בעיתונות בכללה. אם הציבור אכן יבין כי בכוח הרגלי צריכת התקשורת שלו לחולל את השינוי, הוא יצליח להטות את ההגה ולעצור את ההתרסקות אל התהום. זו יכולה להיות שעתם היפה של הציבורים שנרמסו מתחת לגלגלי הגילדה העיתונאית האינטרסנטית. אם תרצו, אין זו אגדה.
הכותב הוא כתב משפטי ב"גלובס"