בית חולים ברזילי באשקלון / צילום: איל יצהר
ב"כנס חירום" שנערך בכנסת בשבוע שעבר דיברו רופאים, נציגי ארגוני חולים ופוליטיקאים על מצבה החמור של מערכת הבריאות. המשתתפים הזכירו את חדרי המיון העולים על גדותיהם, את העומס על הרופאים והמתמחים, את התורים הארוכים ועוד. חברי כנסת קראו להגדלת תקציבי הבריאות, ויו"ר ארגון הרופאים קבע: "צריך מבוגר אחראי". גם דוח ה-OECD שפורסם לאחרונה העלה נתונים מדאיגים על מחסור ברופאים בישראל. אך האם היעדר תקציב הוא המכשול המשמעותי העומד בפני מערכת הבריאות?
ברור שתוספת תקציב יכולה לתרום להפחתת העומס על הרופאים ולקיצור תורים, אך האמת היא שההוצאה על בריאות כבר צמחה משמעותית בשנים האחרונות. ניתוח שנעשה במסגרת נייר עמדה של "פורום קהלת לכלכלה", מעלה כי אין שחיקה בתקציב הבריאות: בין השנים 2010-2018 גדלה ההוצאה הציבורית הריאלית לנפש על בריאות ב-29%, קצב גבוה למדי יחסית למדינות אחרות. גם במונחים של שיעור מהתוצר עלתה ההוצאה על בריאות ברציפות מאז שנת 2007.
בנוסף, לאחר נטרול הרכב הגילאים השונה במדינות שונות, תוך התחשבות בכך ששיעור האוכלוסייה הקשישה בישראל הוא הנמוך במדינות המתקדמות, מסתבר שההוצאה על בריאות בישראל ומספר מיטות האשפוז אינם נמוכים במיוחד בהשוואה בינלאומית.
שתי ההצעות המרכזיות העומדות על הפרק לתוספת תקציבית - הגדלת מספר מיטות האשפוז ובניית בתי חולים חדשים - יקרות, ומחטיאות את המטרה. מספר מיטות האשפוז לנפש נמצא בירידה במרבית מדינות ה- OECD, עקב המגמה של מעבר לרפואה בקהילה. הניצולת הגבוהה שלהן בישראל נובעת בעיקר מתמריצים מעוותים של מנהלי מחלקות, אשר חלקם נאלצים לבצע אשפוזים שאינם הכרחיים, כדי להצדיק את התקנים שברשותם. התקנים עצמם מבוססים על הסדרים היסטוריים לא-רלוונטיים, ואם למנהלי בתי החולים הייתה היכולת לשנות בחופשיות את הקצאת המיטות בין המחלקות, הם היו מסוגלים להתמודד עם חלק ניכר מהעומסים.
הקמת בתי חולים חדשים איננה הכרחית במדינה ששטחה קטן יחסית. ניתוח הנתונים מעלה, כי היחס בין מספר בתי החולים ובין שטח ישראל דומה למצב במדינות אחרות. כן ניתן לשקול הקמת "מרכזי רפואת חירום" באזורים מרוחקים, אבל בתי חולים חדשים מחייבים מנגנון אדמיניסטרטיבי וניהולי יקר, והשקעה עצומה בציוד ומבנים, ועדיף להפנות את התקציבים הללו להרחבת בתי החולים הקיימים.
הגדלת תקציב שתוקדש בעיקר להגדלת מספר מיטות האשפוז, או להקמת בתי חולים חדשים, לא תוביל כנראה לשיפור בשירותי הבריאות המוענקים לאזרחי המדינה. גם הגדלה אשר תתורגם לגידול במשכורות הרופאים הבכירים ברפואה הציבורית, אשר כבר צמחו ב-84% בשנים 2007-2016, לא תוביל בהכרח לשיפור בבריאות. במקום הצעות אלו, יש להתנות את הגדלת התקציבים ברפורמות מבניות של ממש. כגון, הגדלת השימוש בכוח עזר שאינו אחיות או רופאים.
מערכת הבריאות הישראלית מאופיינת כיום בתמריצים מעוותים ובחוסר דינמיות, הנובעים מההסכמים הכספיים בין בתי החולים לקופות החולים, וכן מכוחם הרב של ארגוני העובדים של הרופאים והאחיות. לגופים אלו אין תמריץ להתייעל, ולכן הם מנסים לייצר משוואה שלפיה כל שיפור בבריאות דורש תוספת תקציבית משמעותית. זהו אולי הפתרון הקל עבור הפוליטיקאים, אך זה לא הפתרון הרצוי עבור הציבור הרחב, בייחוד לנוכח הגירעון הגבוה המצריך קיצוצים תקציביים.
יש להתנות תוספות תקציביות למערכת הבריאות בביצוע רפורמות אמיתיות לייעול המערכת ולשיפור השירותים לציבור. אחרת, הציבור ישלם ביוקר ולא יקבל כמעט כלום בתמורה.
הכותב הוא חוקר בכיר בפורום קהלת לכלכלה