עפרה חזה / צילום: מתוך ערוץ היוטיוב של כאן 11
ה"פרחה" מחוללת סערה בישראל מאז קום המדינה. בעצם משנות החמישים שבהן עלו לארץ עוד ועוד פרחות מצפון אפריקה. מה יש בה בפרחה שמרתיעה עד כדי כך שגם בשנת 2019 מחקו מנהלי מופע הפסטיגל משיר הפרחה האלמותי את המילה?
לפני שפרחה דרכה על אדמת ארץ-ישראל היא הייתה נערה או אישה עם שם יפה. פרחה במרוקאית היא שימחה. פרחה זה שם יפה, כתב פרופ' סמי שלום שטרית, "כשנולדה פרחיה בדר אל-בידה/ קרתה אותה אימה פרחה/ שיהיו חייה מלאים בשמחה..." כשסמי שלום שטרית כתב את השיר הוא ביקש, כמו יוצרים נוספים באותה העת, לתקן עוול שעשו לשם.
בישראל פרחה היא כבר לא רק שם. זה מושג. פרחה היא טיפוס נשי שלא התיישב עם הסטנדרט והתקן המקומי. פרחה היא מה שהיה מגונה באישה. כמו בשיר המקורי, פרחה היא האישה התוססת, השמחה, שצוחקת צחוק פרוע, סלסול בשערות, וג'ינס בסטייל שכתוב בעיתון, עם לקה וליפסטיק ושאר דאווין. אין לה ראש למילים ארוכות ובא לה לרקוד ובא לה שטויות ואינה יודע שובע, בא לה בימים ובא לה בלילות.
פרחה כמו מילות השיר היא עסיס חיים. אבל החטא הגדול שלה, שהיא רוצה. שבא לה, ולרצות ובגלוי זה מגונה. מודל האישה הנכונה של שנות החמישים היא האישה המאופקת, האלגנטית, שפעולותיה במרחב מדודות ולא ממלאות את מלוא החלל, שבגדיה יהיו מונוכרומטיים, שיערה אסוף ומסודר, והפנים ללא צבעים עזים. האישה הנכונה היא הכבושה, אם תרצו האפולונית ואילו הפרחה היא הדיוניסית. הראשונה בשליטה מלאה והשנייה לכאורה שלוחת רסן. פרחה היא האישה הרוצה המגונה.
משחר ההיסטוריה, האישה הרוצה היא איום. יצר החיים המופגן שלהן נגמר על המוקד כשהוכרזו מכשפות. הן הלילית, הפיתוי; והגבר הוא המכושף שפותה. היא אקטיבית ומדיחה והוא הקורבן הפסיבי. הוא איבד שליטה על יצרו, והיא האשמה. היא הפרת הכללים שלפיהם הגבר הוא החזק, ששולט ומנהל את העניינים, והאישה חלשה וכפופה לו. האיפוק הוא עוצמה, והשחרור - חולשה.
הפרחה, האישה הרוצה, היא איום על הסדר המגדרי, היא זרמה עם הנחש ונגסה בתפוח, היא פיתתה את אדם לטעום מהפרי האסור. דמותה של "כרמן" באופרה שטילטלה את אירופה עם דמות האישה החושנית שהתנערה מהגינונים המאופקים ותפיסת הנשיות הצייתנית בשלהי התקופה הוויקטוריאנית, שאמרה מה שהיא חושבת ורוצה, ושילמה על כך בחייה. היא נרצחה על-ידי דון ז'וזה שמסרב לקבל אותה כמו שהיא, אישה המסרבת להיות נשלטת.
בישראל של שנות החמישים נוסף איום תרבותי נוסף - פרחה שבאה מהסהרה נתפסה כאיום על דמות הארץ. ארץ צעירה שהתאמצה להיות אירופה. כל מה שחרג מהתקן האירופי עורר סלידה ונדחק לשולי המקובל והנכון.
כשעופרה חזה נתבקשה לשיר את שיר הפרחה, היא הסתייגה כי ידעה שכשתכריז "בא לי לצעוק אני פרחה", היא תמצא את עצמה לכודה בלפיתה של הסטריאוטיפ של האישה המזרחית שלא מתנהגת כהלכה.
ובכל זאת, כשאסי דיין, לא גבר מזרחי אבל עם תודעה חברתית מעמדית תרבותית ויצר התרסה בריא, כתב את השיר, הוא התכוון לנער את התפיסות ששללו את דמות הפרחה. גם אז היו מי שחששו מההקשר העדתי של המושג פרחה, שנכנס לתרבות עם העיוות ההיסטורי שלו. העובדה שעופרה חזה, אישה מזרחית, שרה את השיר וכינתה עצמה פרחה, עברה את מבחן "הוועדה המסננת".
דווקא בתקופתנו הוסיפו מנהלי הפסטיגל חטא על פשע והחמיצו הזדמנות לתיקון היסטורי. ישראל של ימינו כבר פחות רוצה להיות אירופה, מילים שלא עושות חשבון הן מותג ישראלי, הפמיניזם העניק לגיטימיות לאישה הרוצה, נכתבים מאמרים בגנות האיפוק, ושמחת חיים היא להיט מבוקש וחסר. הדיכאון הוא מגיפה במערב, שלא פסחה גם עלינו. זו אמורה להיות שעתן של הפרחות לפרוח במלוא שמחתן. במקום לחגוג את האבולוציה המשחררת, במקום ללמוד מהווייתה הבריאה של הפרחיות, עשו מנהלי הפסטיגל בחירה דכאנית מוקצנת, למחוק את הפריחה. ולי... בא לי לצעוק אני פריחה בתקווה שתבינו את הפריחה.
הכותבת היא עיתונאית ומגישה בגלי צה"ל. מפקדת קורס העיתונאים של התחנה