"באופן אבסורדי יוצא שנטע אלחמיסטר היא היריבה של 'ידיעות אחרונות'. מתחרה על שטחי פרסום"

רק פעמיים ב-17 השנים שבהן מוצגת תערוכת "עדות מקומית" - תחרות צילומים מקומית לצילום עיתונאי ודוקומנטרי המוצגת במקביל לתערוכת "וורלד פרס" העולמית - לא זכה הצלם זיו קורן בפרס. הסיבה הייתה טכנית: בפעמיים האלה הוא פשוט לא הגיש עבודות לתחרות. השנה זכתה הסדרה שלו בקטגוריית "חברה וקהילה", 12 תמונות בשחור-לבן שתיעדו את 12 מנהיגי המפלגות בישראל ברגעים אינטימיים, אותנטיים עד כמה שניתן: בני גנץ בחדר השינה מביט בחלון, תמר זנדברג והלפטופ במטבח, משה פייגלין מרוכז בכתיבת ספר תורה.

קורן אוהב סדרות מצולמות, אף שגם הוא יודע שלפריים חזק אחד יכול להיות כוח של 20 קליקים מוצלחים. "12 פריימים מספרים סיפור יותר רחב, יותר נכון", הוא אומר. עם הטי-שירט השחורה שהוא לובש, שעליה איור של מצלמה בלבן עם כיתובי הסבר על כל חלק, ויחד עם התשוקה שבה הוא מדבר על העבודה, האמנות, האנרגיה והאור בעיניים, ברור שאי אפשר להגדיר אותו "צלם", אלא אדם שהצילום הוא החמצן שלו ובלעדיו אין לו קיום. "כל פריים חייב ערכים נוספים כדי שיצליח להגיש אלמנט נוסף על הוויזואליה".

את זה מחפשות גם בנות 13 שעושות סלפי.

"כולם היום צלמים. אתה מדבר בשפה שבה כולם מדברים, אבל מעט אנשים מבינים מה זה באמת צילום. אם עברת חוויה אמוציונלית כשאת מסתכלת בתמונה, אז זהו זה, כמו הילד הסורי על חוף הים בטורקיה. בגלל ההצפה, הרבה יותר קשה היום להצליח לחדור את הקליפה שלנו, כי הפכנו לאדישים. תחשבי שכמות התקשורת שאדם נחשף לה ביממה שווה לכמות שהיה נחשף לתקשורת כל חייו בתחילת המאה ה-20, זה מטורף".

מה הכי קשה בלהיות צלם?

"לערוך את הצילומים, לבחור את הפריים הנכון. אם צלם טוב, עם ביקורת עצמית גבוהה, מביא חמישה צילומים טובים בשנה, הוא מלך. וגם אז, אתה אף פעם לא יודע מה יהפוך תמונה לבלתי נשכחת. פעם התראיינתי עם דוד רובינגר והוא אמר שלא הצלם בוחר את האייקון, הצופים בוחרים אותו".

למה לא עברת לצילום וידיאו, אם כבר מדברים על לתפוס את העין ואפילו להישאר רלוונטיים בתוך ערימת הוויזואליה העצומה שקוברת אותנו? צלמים כיום לא יכולים להסתפק רק בסטילס.

"יש המון כוח בסטילס. אני מאמין שהזיכרון שלנו בנוי מסטילס ולא מתמונות נעות. בעבר עשו עליי סרט שעשיתי בשיתוף פעולה עם היוצר סולו אביטל והוצג בפסטיבלים בעולם. זה היה הרבה לפני מצלמת הגו-פרו. הרכבנו על מצלמת הסטילס שלי מצלמת וידיאו קטנה בעזרת מהנדס, כדי לנסות להבין איפה היה הרגע המכריע בשבילי. זה יצר שפה חדשה שזכתה להרבה תשומת לב. צלם וידיאו וצלם סטילס הם שני מקצועות שונים, ומכיוון שאני זאב בודד וצילום וידיאו כרוך בעבודת צוות, זה פחות בשבילי".

קורן קורא לעצמו תמנון רב זרועי כאשר הוא מתאר את האופן שבו הוא מתפרנס. כשהתחיל את דרכו כצלם ב"ידיעות אחרונות" בתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה, צלמי עיתונות התפרנסו מצוין, אבל היום, כשחזר לצלם עבור העיתון אחרי כמה שנים שעבד בשביל "ישראל היום", הוא רואה בצילום העיתונות סוג של אוכל לנשמה, כי בקושי אפשר לקנות אוכל במשכורת שמשלמים לו. זאת הסיבה שהוא כל הזמן ממציא מיזמים חדשים סביב המקצוע.

"אני רואה בעיתון לקוח אסטרטגי ולא כלכלי. הממון עשה שיפטינג והוא לא נמצא היום בדפוס אלא ברשת. כשקיבלתי V כחול בטוויטר, בירכו אותי כאילו קיבלתי פוליצר. באופן אבסורדי יוצא שנטע אלחמיסטר היא היריבה של 'ידיעות אחרונות'. ילדה בת 25 מתחרה על שטחי פרסום. ואני לא מתמסכן. יש לי למעלה מ-50 אלף עוקבים באינסטגרם, מעל 100 אלף בפייסבוק, אבל הלב שלי בעיתונות. הרבה יותר מרגש אותי לראות שער שצילמתי בעיתון מתמונה באינסטגרם".

יש לו משרד ומנהלת משרד שעושה לו את כל ה"בק אופיס", ויש לא מעט כזה. הוא מרצה לחברות מסחריות, בנקים וחברות הייטק בארץ ויש לו סוכן שעושה לו בוקינג להרצאות בארה"ב, ומלמד צילום בכל מיני מסגרות כדי להעביר את הידע העצום שצבר. בנוסף, הוא מציג בתערוכות ברחבי העולם, יש לו הסכמים עם גלריות שמחזיקות ומוכרות את הצילומים שלו והוא גם מוציא ספרי צילום מוזמנים - לא מזמן עשה כזה לבית החולים רמב"ם, לחברת "תדהר" ולגופים ביטחוניים. הוא מתמחר את ההליך, שוכר קבלני משנה ומנהל את הפרויקטים בעצמו.

כדי להיות תמנון עסקי צריך חושים מסחריים.

"יותר כישורי הפקה ויכולת לבחור את בעלי המקצוע הנכונים שיעבדו איתי - טקסטים, גרפיקה, דפוס. אני מאוד פרואקטיבי. לא מאמין בלשבת בבית ולחכות שיפנו אליי, אלא ביזמות של מהלכים ופרויקטים. אני מאמין גדול בשת"פים. היו לי כאלה עם סנדיסק וקודאק, ייעצתי לחברות מסחריות ולסטארט-אפים, והייתי שגריר של קנון - החברה בחרה 12 שגרירים בעולם שתפקידם להרצות, לבחון ציוד חדש ולתת חוות דעת מקצועיות, להיות הפנים של המותג.

"אחד התחומים הכי רווחיים הוא מסעות הצילום שאני מוציא לחו"ל פעם בחודש וחצי. אני לוקח קבוצה של צלמים חובבים לשבועיים קורס צילום מתגלגל בשטח. יש לי שותף שאחראי על הצד הלוגיסטי ואני מביא את התכנים. זאת הצלחה מסחררת, הוצאתי למעלה מ-20 מסעות בשלוש וחצי השנים האחרונות. וחוץ מזה, אני מאמין בתרומה לקהילה".

פרויקט חברתי כזה, שעשה ללא עלות, מוצג עכשיו בבית החולים איכילוב. קורן ליווה צוות של רופאים בתחום היילודה שיצאו להתנדב באפריקה, במדינות שבהן אחוז התמותה בלידה הוא מהגבוהים בעולם. בסדרה של תמונות מרגשות הוא תפס רגעים שמונצחים על קירות בית החולים ובקטלוג שנמכר במחיר גבוה יחסית כדי לממן את עלות המשלחת.

"את כל החיים שלי בניתי על סדרי עדיפויות. כשהייתה רעידת האדמה בהאיטי, ביטלתי את כל העבודות המסחריות שהיו לי וטסתי לשם. כך היה גם בצוק איתן. ואם הייתה לי הרצאה שלא יכולתי לבטל, אז הגעתי לכמה שעות הביתה וחזרתי לשם. נחתתי בלונדון לפגישות עם קנון כשפרצה השריפה בכרמל ומיד חזרתי לישראל בלי לקיים אפילו פגישה אחת".

איך זה עובד? אתה מודיע למערכות העיתונים והסוכנויות שאתה יוצא לשטח כדי לדעת שמישהו מכסה את העלויות ומוכר את התמונות מראש?

"באירוע חדשותי אני קודם נוסע ומצלם, ולא מעביר תמונות תוך כדי אירוע. חשיבות התיעוד והצורך שלי להיות שם, עולים על הכול. כששמעתי על האסון בהאיטי, אמרתי לעורך העיתון שאני נוסע לשם והוא לא ממש התלהב, אז שילמתי על זה בעצמי. ידעתי שכנראה לא אכסה את הנסיעה בחומר שאמכור, אבל זרוע אחרת של התמנון תעשה את זה. התשוקה להיות נוכח בזמן אמת עולה על השיקול הכלכלי. כמה שאני קשוח בפן המסחרי של מה שאני עושה, בעיתונות אני לא חושב על כסף".

אתה תלוי ביכולת שלך לראות, להיות נייד וחד - אתה לא חושש מהיום שהיכולות האלה ייחלשו?

"אני עובד על פרויקט שיעזור לי לעבוד על העתיד ואני עוד לא יכול להרחיב עליו, ואין לי עניין לשתף את הציבור ביום שלא אוכל לצלם. מה שכן, מטריד אותי הצד האתי של הצילום, תופעת הדיפ פייק. אחד המהלכים שאני מקדם זה הקמת ועדה שתנסח את הקוד האתי של הצילום הישראלי הממוסד. יש פה דור שלם שלא מבין את חשיבות האותנטיות של הצילום הדוקומנטרי, מה מותר ומה אסור לעשות בצילום. אנחנו נמצאים במדרון חלקלק".