יהודים בעולם / צילום: ג'ון אופנבך
בהוצאת הספרים האיטלקית לא נרשמה התלהבות גדולה מהכותרת שבחר הצלם הבריטי ג'ון אופנבך לספר הפורטרטים שלו: המילה JEW כמו שהיא, הייתה קצת יותר מדי בשבילם. הם ביקשו להחליף, להקטין או לפחות לרכך. אבל אופנבך התעקש. "זה היה חלק מהותי מכל הפרויקט", הוא אומר, "רציתי לנכס מחדש את המילה".
המושג ניכוס מחדש, ריקליימינג, מוכר לנו כאקט של מרד תרבותי שבמסגרתו אוכלוסייה מוחלשת לוקחת מושג שהופנה אליה כקללה (כושי/שרמוטה/הומו) ומאמצת אותו באופן חיובי. לנו, כישראלים, נשמע ממש מוזר לחשוב ככה על המילה "יהודי", אבל זה המצב: בלא מעט מקומות באירופה זוהי מילת גנאי שהשימוש בה נחשב פוגעני.
אופנבך לא ויתר, והספר - 120 פורטרטים של יהודים מתריסר מדינות ברחבי העולם - יצא לאור, מלווה בתערוכה במוזיאון היהודי בלונדון. ב-BBC הגדיר המגיש היהודי אלן ינטוב את הבחירה במילה JEW כ"אמיצה ובוטה", ואת הספר תיאר כ"סיפור שובה לב ובלתי צפוי, דיוקן של עם המתריס נגד הקלישאות והסטריאוטיפים".
לפני כשלוש שנים וחצי התקשר אליי ידידי הקולנוען והפעיל החברתי רותם מלנקי. בוא, אמר, יש איזה צלם שמסתובב בעולם ואוסף פורטרטים של יהודים. הגעתי למחסן קטן בלב התחנה המרכזית הישנה שהוסב לסטודיו לצילום. לחצתי ידיים, חתמתי על טופס שחרור, נעמדתי לפני רקע אפור ניטרלי ופחות מחמש דקות אחר כך כבר יצאתי משם. לא עברו ארבעים חודשים, ובפתח ביתי נחת ספר מפואר. מצאתי את עצמי מצולם מרחוק, בשחור-לבן, היחיד בספר שמרכיב משקפי שמש. "עיתונאי, תל אביב", קורא הכיתוב. בלי שם או תיאור נוסף, רק אחד מבין 120 יהודים מ-12 מדינות בעולם. יהודים מסין ומהודו, ממרוקו ומברוקלין, מאזרבייג'ן ומברבדוס. יהודים לבנים ויהודים שחורים ויהודים צהובים. יהודים צעירים ויהודים מבוגרים. יהודים עניים ועשירים, מכובדים ואבודים, שמחים ועצובים. יש ליצנים ויש רבנים, יש חיילים משלל צבאות. יש רוצח, ויש קורבנות. יש רקדנים ודוגמנים ואופים ונרקומנים ובוקרים. יש מרגל ויש סכיזופרן. יש ברוקר ויש ביולוג ימי. יש אציל בריטי ויש חסר בית, יהודים טרנסקסואלים ויהודים ראפרים - מה שנקרא, יהודים מכל שדרות החיים. כולם בשחור-לבן. "מבין כל איברי הגוף, הפנים הן העירומות ביותר", כתב הפילוסוף עמנואל לוינס, גם הוא יהודי.
"חשבתי שלצלם יהודים יהיה יותר קל", אמר לי השבוע ג'ון אופנבך, "אבל כמובן שככל שהתעמקתי, זה נעשה קשה יותר. ידעתי שיש יהודים באתיופיה ובהודו, אבל לא היה לי מושג שיש יהודים סינים או יהודים בהרים המרוחקים של אזרבייג'ן. מי בכלל יהודי? הכול נהיה קצת מעורפל סביב הקצוות".
כישראלים, אנחנו רגילים ליהודים בכל הגוונים, הצורות, המינים ומצבי הצבירה. מה הפתיע אותך?
"זה מצחיק, אבל כשהראיתי את הדיוקנאות בלונדון, אנשים הופתעו לראות יהודי חסר בית. בישראל אף אחד לא מופתע, כמובן. מצד שני, הרבה לא יודעים שיש לורדים ויהודים באצולה. אני חושב שמשהו כמו רבע מבית הלורדים הם יהודים. בישראל היו (בעיקר בפריפריה) גם מי ששאלו אם יש בתי כנסת בבריטניה".
"עוד דבר הפתיע אותי: זה דבר שבישראל אפשר לדבר עליו חופשי, אבל בחוגים יהודיים בלונדון לא כל-כך: כשחזרתי מהודו, הראיתי כמה דיוקנאות לחבר שאמר ‘אה, הם בטח התבוללו' ואחרת אמרה ‘הם כנראה התחתנו עם יהודים'. זה היה לי מאוד לא נוח, כאילו שאמת המידה ליהודי היא אשכנזי לבן. יש צד שלם ליהדות שטואטא מתחת לשטיח. כאילו היהודי ההודי או היהודי הסיני ‘קצת פחות'. אולי יש קצת גזענות יהודית סמויה".
כן, אולי.
אוסף הדיוקנאות, כמו גם כותרת הספר, מבקשים להתכתב עם ההיסטוריה, ולא פעם כי אם פעמיים. האחת, בנובמבר 1938 נפתחה במינכן תערוכת צילומים בשם "היהודי הנצחי" שהציגה דיוקנאות שקידמו סטריאוטיפים נאצים. גם התערוכה של אופנבך מבקשת, או לפחות מוצגת בעיתונות הבריטית כמבקשת, לאתגר את האנטישמיות שפורחת מחדש באירופה על-ידי ייצוג אחר של יהודים, כזה שמנסה להתמודד מול הסטריאוטיפים ולבלבל אותם באמצעות הצגת מגוון כה גדול של יהודים עד שכבר אי אפשר לומר מהו, מיהו ומה הופך אדם ליהודי.
"זו לא הייתה המטרה העיקרית שלי", אומר אופנבך, "אבל אם אוכל, אפילו באופן קטן, להיות חלק מהשיחה הזו, הייתי רוצה להראות שיש יותר מסוג אחד של יהודי".
יהודים בכל הצורות והגדלים
כמה מהצילומים חזקים במיוחד. בעמוד 115 מצולם אורן אלמוג. מחבלת מתאבדת פוצצה עצמה במסעדת מקסים ברביעי באוקטובר 2003. 21 בני אדם נרצחו, בהם אביו משה, אחיו תומר, סבו זאב, סבתו רות ובן דודו אסף. אמו, אחותו ודודתו נפצעו. אורן התעוור. הוא היה רק בן 10.
בעמוד 125 מישירה תהילה מבט פרובוקטיבי למצלמה, כמעט עטה עליך מהעמוד, כשהיא בעירום, מכסה את שדיה, וגופה המצולק והמקועקע מספר את סיפור חייה: "אבא הרג אותי", אומר אחד הקעקועים. רק לצילומים בודדים מצורף טקסט והקשר. אביה אנס אותה והיא הידרדרה לזנות ולפגיעה עצמית. את הכיתוב שלה בחרה לבדה: "קורבן אונס, משוקמת".
כפולת העמודים 101-100 מציגה ניגוד מהמם בעוצמתו. מצד שמאל "חסר בית" - איש מבוגר בשיער וזקן אפורים-לבנים, מלוכלך, פצוע ומוזנח. פיו פעור, חסר שיניים, ובעיניו המביטות למצלמה ומעבר לה מבט מוטרף, מלא באימה מידבקת. בעמוד מולו "שף קינוחים" - בחור צעיר, שחור, נקי, יפהפה. מבטו השלו והבוטח מביט בחמלה אל מחוץ לפריים. ושניהם יהודים. וגם אני.
אותו "שף קינוחים" צעיר ושחור מופיע גם על כריכת הספר. "זה אחד הדיוקנאות החזקים יותר", אומר אופנבך, "אני אוהב שהוא שחור. אם אתה מרים את הספר, אתה יודע כבר מהעטיפה שהוא יהיה מעט פרובוקטיבי ושונה".
מה גרם לך לעבוד על הספר, מה היה הטריגר?
"לפני כמה שנים הייתי במשימת צילום בברוקלין, ניו יורק. ליוו אותי שני חברים בסניף ה"שומרים" המקומי (מעין משמר אזרחי מוכר בשכונות יהודיות). הייתי קצת פרובוקטיבי ושאלתי באיזה סוג של פשעים הם נתקלים והם אמרו, קצת צווארון לבן, קצת הונאה, קצת חריגות חשבונאיות. הופתעתי. זה לא היה נשמע לי כמו כל הסיפור. כמה שנים אחר כך גיגלתי "כמה יהודים קיבלו עונש מוות ומחכים להוצאה להורג". מצאתי שיש 20 רק בפלורידה. ידעתי שיש יותר בסיפור ממה שהשומרים הציעו. משהו שנסתר מהשיח היהודי הכללי. יהודים באים בכל הצורות והגדלים. לא רק הבנקאי או העורך דין אלא גם היהודי חסר הבית, היהודי קורבן האונס והיהודי הרוצח: האנשים האלה קיימים גם כן".
אחד מאותם רוצחים יהודים מצולם בעמוד 35. בדצמבר 1985 רצח ברוס ריץ' את שני הוריו, אירווינג ובלאנש, תוך שהוא מנסה להסוות את מעשיו כרצח והתאבדות. הוא חמק מעונש המוות ונשפט למאסר עולם ללא אפשרות לחנינה. "הייתי ממש עצבני לפני שפגשתי אותו בכלא במיאמי", מספר אופנבך, "ציפיתי לפגוש מפלצת. במקום זאת, וזה היה אולי אפילו יותר מטריד, פגשתי אדם שנראה טיפוס רגיל, ידידותי, אפילו משפחתי. קצת כמו לפגוש חבר מפעם". בצילום, מישיר הרוצח מבט סקרן למצלמה. "לפני שעזבתי, גיליתי שאיבדתי את כרטיס הכניסה שלי לכלא. השומרים הפשיטו את ברוס וערכו עליו חיפוש. "אל תדאג", הוא חייך אליי, "זה בסדר, ככה זה פה'. זה היה אחד המפגשים הכי משמעותיים שהיו לי בספר".
חוץ ממני.
"חוץ ממך".
לחגוג את הנורמליות
את הספר פותח אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, שמישיר מבט קודר למצלמה, מתחתיו הכיתוב "מרגל, תל אביב". "פתחתי איתו", אומר אופנבך, "כי הדיוקן שלו חזק מאוד. הוא בוהה מחוץ למסגרת, שיפוטי, רציני. הוא שואל ‘מי אתה?'. הוא גורם לך לשבת זקוף ולהתארגן לפני המשך הדפדוף".
מלבד אפרים הלוי, מופיעים בספר מפורסמים נוספים כמו חתן פרס נובל פרופסור ישראל אומן, עורך "הארץ" אלוף בן וכן קומיקאים ואצילים בריטים מפורסמים - אבל, כאמור, כולם מזוהים לפי כיתוב כללי בלבד. וזו הדרך השנייה שבה מתכתב הפרויקט היהודי של אופנבך עם ההיסטוריה.
"הפרויקט", הוא אומר, "לקח את השראתו, בחלקו, מצילומיו של אוגוסט סנדר. סנדר היה צלם גרמני שהיה פעיל בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. הוא צילם את "העם הגרמני", עם כתוביות כמו 'חקלאי' 'עובד קרקס', ‘פוליטיקאי' וכו'. לפרויקט המונומנטלי שלו קראו "אנשים מהמאה העשרים".
"סנדר לא היה צלם פוליטי, עבודתו הייתה אובייקטיבית. הוא צילם גם חיילים נאצים, אבל כשצילם יהודים, כתב תחתם ‘קורבנות רדיפה'. כוונתו הייתה לומר את האמת, אובייקטיבית ככל שתהיה. זה גם מה שאני ניסיתי לעשות, להציע את הדיוקנאות ללא היררכיה - כך הנרקומן והלורד שווים".
זה מסביר גם את השחור-לבן ואת הרקע הזהה לכל הצילומים. "שחור-לבן זה מכשיר סגנוני הידוע בדמוקרטיה שלו. הוא משווה את הכול. נכון שנסעתי ל-12 מדינות, אבל זה לא פרויקט 'תפוצות', כן? נסעתי עם רקע ניטרלי וצילמתי כל דיוקן כנגדו, בשחור-לבן. התוצאה אובייקטיבית יותר ובו-זמנית יותר כוללנית בכך שכל אחד כשהוא נטול מסביבתו הופך לחלק מסיפור. לא צילמתי את הרקע של המצולם - כמו עיר, הר, או בית - הפרויקט שלי עוסק בפרצופים. יש אמת, יושר וגיוון בתצלומים הלא מרוטשים ומטופלים האלה. כל מצולם הוא אדם רגיל עם פנים נורמליות. רציתי לחגוג את הנורמליות הזו - הרגיל הוא יוצא הדופן שראוי לתשומת לבנו".
"השחור-לבן מאחד. רציתי לבטל מחדש את כל התמונה. לא רציתי שזה יהיה סרט דוקומנטרי, או שיהיה לי רקע, ולא רציתי שהתצלום יהיה סביב התפאורה שבה האנשים נמצאים. רציתי שתוכל לראות בנקאי ליד חקלאית אורגנית באתיופיה ולאחד את כולם. השחור-לבן הופך את כולנו ללבנים בחומה - כל אחד חלק ממשהו גדול יותר וכולם חלק ממני, או שאני חלק מהם - אני עשוי מכל האנשים האלה".
גם אני.
"לא היה קל לתת לדיוקנאות את הכותרות שלהם", הוא אומר, "רציתי להיות אובייקטיבי ולומר את האמת, אך יחד עם זאת לשמור על קצת אנושיות. קח את דיוקנו של הקשיש בעמוד 85. הוא רופא. אבל בזמן שצילמתי אותו, הוא אמר לי שעזב את ברלין בשנת 1939. נראה שיש לו סיפור אנושי ויהודי מיוחד במינו. במקום 'רופא', קראתי לו 'ברח מברלין ברכבת ב-1941'".
מיהו יהודי
"זו הייתה חתיכת אודיסאה מדהימה", אומר אופנבך, "הייתי ב-12 מדינות: אזרבייג'ן, ארגנטינה, סין, הודו, אתיופיה, אוקראינה, ברבדוס, אוסטריה, מרוקו, וכמובן ישראל, אמריקה ובריטניה. זה בהחלט רגע מאוד גאה בקריירה שלי".
מה למדת? מה, אם בכלל, משותף לכולנו?
"כל האנשים שצילמתי הזדהו כיהודים. חלקם היו יותר חילוניים וחלקם יותר דתיים, אחד או שניים התנצרו. אבל כולנו מזדהים עם מערכת כללים, או טקסים, ובין שאנו דבקים בהם או לא, אנחנו לפחות מכירים אותם. אני לא מתעסק בפירוש הכללים, מי יהודי ומי לא. זה שונה עבור אנשים שונים. תלוי את מי שואלים. אני יהודי כי אני מרגיש יהודי, לא כי אני אדוק במיוחד. אני לא".
ואני מרגיש כמו השחקן, הקומיקאי, הסופר והבמאי הבריטי-יהודי סטיבן פריי שאמר "זהו אוסף תצלומים מהפנט וחשוב מאוד. אני מוצא את עצמי מסתכל ואומר, לא בלי רגש, אלה ‘האנשים שלי' - או העם שלי ("my people"). אף אחד לא דומה, אף אחד לא מייצג, אבל כולם ביחד מרכיבים משהו. "אנחנו אנשים מורכבים", אומר אופנבך, "כל אחד הוא יותר מדבר אחד".
אז יש דבר כזה, זהות יהודית? פרצוף יהודי? "משהו" יהודי?
"אני לא חושב כך, אבל מעניין להסתכל. על הצופה להחליט".
בהקדמה (המרתקת) של הספר כתבה ד"ר דבורה באום שהפרויקט הזה הפך אותך למעין "יהודי נודד". אתה יכול לספר לי עוד קצת על זה? אני מניח שזה לא היה פרויקט של מלונות חמישה כוכבים.
"זה בכלל לא היה פרויקט של מחלקות ראשונות. למרות שהיה לי משקיע/תומך בפרויקט, הייתי צריך להיות זהיר מאוד עם כסף. בנסיעות הראשונות שלי לישראל ישנתי באוטובוס של חבר. גם באוקראינה, בארגנטינה ובאזרבייג'ן התנאים היו מאוד... בסיסיים. באזורים ההרריים של אזרבייג'ן היו לנו כמה נסיעות ארוכות. זה בהחלט היה רחוק מאוד מלונדון. אהבתי את זה. יהודי נודד? בהחלט. אני מאוד אוהב לשוטט וגם לתהות (משחק מילים באנגלית בין wander ו-wonder, ד' פ').
איך שינו, או לא שינו, ארבע השנים האחרונות את התפיסה שלך את עצמך, כאדם וכיהודי?
"אני מאוד שמח ומרגיש בר מזל שפגשתי את כל האנשים האלה. אני מרגיש שאני מורכב - או שחלקים ממני מורכבים - מכל האנשים שפגשתי. הטובים, הרעים - אני מרגיש חלק מכולם. זה לא שאהבתי את כולם בהכרח, ורבים מהם חיו חיים שונים מאוד וחוו חוויות שונות מאוד משלי, אבל אני מרגיש שהחיים שלהם איכשהו נטמעו בחיים שלי בתהליך שעברנו יחד בצילומים".
סיפרת על השאלות שיהודים שואלים אותך על יהודים אחרים (האם יש בתי כנסת בלונדון / חסרי בית בישראל וכו'). האם הרגשת שיש תחושה של סולידריות יהודית או תחושה של גורל משותף?
"אני לא יודע על גורל משותף, זו מילה די חזקה, אבל הייתי אומר שיש ‘מוּכָּרוּת' - familiarity - משותפת בקרב יהודים שפגשתי ברחבי העולם. הם חולקים טקסים, סמלים ואולי גם כמה חוויות משותפות. איכשהו, הלך לי מאוד בקלות לפגוש יהודים אחרים. גם כשפגשתי את ברוס ריץ' בכלא, למרות שלא יכולתי להתחבר למה שעשה, הרגשתי שהבנתי מיהו. הוא היה מוכר.
"כמו שסיפרתי, היה קצת מוזר לגלות שבאנגליה, ההשקפה הכללית על ה'יהודיות' - Jewishness- היא לבנה - בעיקר מהמעמד הבינוני, לפעמים עשירה, ובשום מקרה לא כוללת את חסר הבית - ואילו בישראל, התפיסה כמעט הפוכה. אני מניח שזה פשוט מסתכם במה שאתה יודע, במה שמוכר לך. זו הסיבה שהפרויקט מעניין. אם אתה יהודי, וגם אם לא, מוצג פה לפניך מגוון עצום של פרצופים, עמים, תרבויות, סיפורים וחוויות".
איזה יהודי חסר לך בספר?
"בוב דילן".
התערוכה JEW תוצג עד 20 באפריל 2020 במוזיאון היהודי בלונדון