הרב פירר והנשיא ריבלין / צילום: קובי גדעון לע"מ
באחרונה פרצה סערה ציבורית בעקבות הדרת הקול הנשי ממופע ההתרמה לעמותת "עזרא למרפא", שהקים ומנהל הרב אלימלך פירר. הדיווח על אי-השתתפות זמרות באירוע, הוביל לביטולו לאחר שגם זמרים גברים הודיעו שלא ישתתפו במופע. היו שטענו שמדובר באירוע פרטי, שהכללים לגביו שונים מאירוע הממומן על-ידי רשות ציבורית, אך הביקורת הייתה ראויה. גם מפגני התמיכה ברב ובמפעלי הצדקה שהקים לא טשטשו את המובן במאה ה-21, בדבר שוויון בין גברים לנשים. על מפעלי הצדקה שלו, וסיועם להשגת ציוד וייעוץ רפואי, והטסת חולים לחו"ל, זכה פירר בפרס ישראל ב-1997.
כעת מששככה סערת המופע, נבחן סוגיה עקרונית נוספת, שפחות עולה בשיח התקשורתי. "עזרה למרפא" כמו עמותות רבות שהקימו אזרחים כחלק מהתפיסה הליברלית של "חברה אזרחית", גורמות לנסיגה בעייתית של המדינה מאחריותה הציבורית. אם בעבר הפעולה האזרחית כללה התגייסות למשימות לאומיות, שהכתיבה המדינה וגופים אחרים, בעידן הקפיטליסטי הפעולה הראויה היא התארגנות אזרחית ופעילות שלא למטרות רווח. פעולה שנחשבת לחלק מ"המגזר השלישי" (אחרי המגזרים הציבורי והפרטי) ומבטאת תפיסות של יזמות ומעורבות אזרחית וולונטרית.
אלא שהאידיאולוגיה האזרחית הזאת מסתירה את השפעה קשה של העמותות: הסרת אחריות המדינה לאזרחיה, שהרי אם יש פילנתרופים נדיבים ואזרחים מסורים, המדינה יכולה לכאורה להסתפק בפיקוח, ולהותיר להם את המלאכה. כך, החל משנות ה-90, הופרטו שירותים חברתיים רבים לאזרחים מסורים המאורגנים באלפי עמותות וחברות "לתועלת הציבור". ארגונים רבים מבצעים עבודת קודש בתנאים קשים, ומתקשים להתמודד עם השלכותיה ההרסניות של שחיקת מדיניות הרווחה. באחרונה אף הודיע אגף החשב-הכללי באוצר על צמצום הביורוקרטיה החלה על עמותות.
הפרטה היא מדיניות בעייתית המובילה להעמקת האי-שוויון ולפגיעה בביטחון התעסוקתי של עובדים, אך הפרטת שירותים חברתיים חמורה בהרבה. הניסיון לייצר תרבות ניהולית של עסק פרטי יעיל, הריצה המטורפת לזכייה במכרזים, השאיפה לעטיפת הפעילות בכותרות נוצצות, ואי-הביטחון התעסוקתי של העובדים הסוציאליים, המחנכים והמטפלים, מובילים לרוב לחוסר התמקצעות ולבזבוז משאבים ואנרגיה. כך, לצד הפגיעה הקשה בעובדים, העובדה שמדובר בשירותים לא-רווחיים, מובילה לכך שהמדינה, שבמכרזיה מייצרת לעיתים ג'ונגל חברתי, תומכת במיליארדי שקלים בפעילות שהפריטה. לעיתים היא אף שוכרת את שירותי העמותות המופרטות, להפעלת תוכניות שנותרו באחריותה. זו תפיסה כלכלית-חברתית מעוותת.
ישראל נמצאת בצמרת העולמית במספר העמותות העצום שבה. על-פי נתוני "גיידסטאר", רשומות בישראל כ-42 אלף עמותות וחברות לתועלת הציבור, 15 אלף מתוכן פעילות, ומדי שנה נרשמות כ-1,500 עמותות חדשות. כרבע מהעמותות מפעילות שירותי דת, כ-23% עוסקות בחינוך, בהשכלה ובהכשרה מקצועית, וכ-19% בשירותי רווחה. ב-2018 מימנה המדינה שהפריטה את מרבית פעילות העמותות, בכ-4 מיליארד שקל, סכום שבעזרתו מפקחת המדינה חלקית על הפעילות שראוי היה שתפעיל, כמו בעבר.
אז מה הפתרון לרבבות הכוונות הטובות? הדרך השפויה היא הלאמת השירותים החברתיים. רווחה, בריאות וחינוך לא צריכים להתנהל בשוק החופשי התחרותי, ולהתבסס על נדבנות מיליארדרים. בעבר זו הייתה אחריות המדינה, והתרחבות הפערים החברתיים מחייבת להשבת האחריות למדינה. מדינות רבות עושות זאת. באחרונה פרסמה מפלגת הלייבור הבריטית את "מניפסט התקווה", שבו הציעה להשיב למדינה את האחריות המלאה על חינוך לגיל הרך, על כישורי חיים והשכלה גבוהה, על בריאות הציבור ועל פנסיות לעובדים. זאת, לצד הלאמת שירותי הרכבות, הדואר, המים והאנרגיה. בנוסף, הלייבור דורשת להקים מחדש את מפעל הדיור הציבורי, ולהשיב למדינה את האחריות על קורת הגג לאזרחיה, תחום מוזנח בישראל, שמתעלם ממצוקת הממתינים לדיור ציבורי. במונחים כלכליים, תוכנית המפלגה שמקווה לחזור לשלטון בממלכה, כוללת סעיפים בעלות של כ-83 מיליארד פאונד, ומציעה לממנם באמצעות העלאת המיסוי שתושת בעיקר על העשירון העליון.
זו הדרך לקדם את המטרות החברתיות שהעמותות מובילות ועל שאר הפניות לתורמים. זו גם הדרך לספק תנאי עבודה ראויים וביטחון תעסוקתי לרבבות העובדים שמקדישים את חייהם למשימה האזרחית הראויה.
הכותב הוא דוקטורנט בבית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, מרצה באוניברסיטה הפתוחה ובבינ"ה, התנועה ליהדות חברתית