עופר גרוסקופף/ צילום: שלומי יוסף
אם שופט ביהמ"ש העליון, אלכס שטיין, התכוון לקבוע בפסק דינו בעניין "חברת ביבי כבישים נגד רכבת ישראל", את מותה של 'הלכת אפרופים'" בדיני חוזים, כפי שטען גיל ברינגר בגיליון סוף השבוע של "גלובס", הרי ששטיין נצר את אותה כוונה די עמוק בלבו.
השופט שטיין ושני השופטים שהצטרפו אליו, עוזי פוגלמן ועופר גרוסקופף, דווקא חזרו והדגישו בפסק דינם, שחור על גבי לבן, כי הלכת אפרופים חיה וקיימת. בין השאר, הם כתבו כי "הלכת אפרופים חלה על כל חוזה וחוזה" (סעיף 12 לפסק דינו של שטיין), וכי גם כאשר בית המשפט בא לפרש וליישם את תנאיו של חוזה ששטיין כינה "חוזה סגור", כמו במקרה הנדון, הדבר "עולה בקנה אחד עם הגישה התכליתית שנקבעה בהלכת אפרופים" (סעיף 15 לפסק הדין).
צמצום אופן היישום
לאור האמור, בניגוד למה שטוען ברינגר, לא נקבעה כאן הלכה משפטית חדשה. למעשה, הפרשנות של ברינגר במקרה הזה עושה בדיוק את מה שברינגר עצמו יוצא נגדו בפרשנות חוזים - היא מביאה את פסק הדין של שטיין למחוזות שהם רחוקים מאוד מלשונו הברורה.
עם זאת, ברינגר צדק כשזיהה בפסק הדין ניסיון של שטיין לשנות את האופן שבו מיושמת הלכת אפרופים על ידי בתי המשפט. ובמלים אחרות, שטיין אמנם לא קבע הלכה חדשה שהמיתה את הלכת אפרופים, אבל הוא בהחלט מנסה לצמצם את האופן שבו בתי המשפט מיישמים את ההלכה הזאת. שטיין קובע כי יש לתת ללשון החוזה משקל יותר מכריע מזה הניתן לו היום בבתי המשפט. בעיקר כשמדובר בחוזה עסקי שבו הצדדים היו מיוצגים על ידי עורכי דין.
הלכת אפרופים נקבעה בפסק דין "מדינת ישראל נגד חברת אפרופים שיכון וייזום" ב-1995. ההלכה קובעת כי חוזה יש לפרש, בראש ובראשונה, לפי תכליתו הסובייקטיבית, דהיינו: לפי כוונתם המשותפת של הצדדים לחוזה, כפי שזו עולה מנוסח החוזה ומנסיבות כריתתו, אשר צריכים להישקל ביחד ולא לחוד. כמו כן, קבעה הלכת אפרופים, כי באין אפשרות לקבוע את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה על ידי התחקות אחר כוונות הצדדים, על בית המשפט לפרש את החוזה לפי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו: באופן שמשלב את לשון החוזה והמטרה שמשתמעת ממנה עם חובות הגינות ותום לב החלות על הצדדים.
חוזה סגור עם התניה מלאה
עיקר הסכסוך החוזי שבו דן שטיין בפסק הדין המדובר היה בפרשנות חוזה לביצוע עבודות בנייה שנכרת בין "ביבי כבישים ועפר" לבין הרכבת. חברת הבנייה טענה כי המסגרת המשפטית שבה היא והרכבת מצויות, כמוה כ"חוזה יחס" שנועד להישאר פתוח להשלמות ולפרשנות שיפוטית. על הבסיס הזה החברה טענה כי הרכבת נותרה חייבת לה עשרות מיליוני שקלים בגין עבודות נוספות שהיא נדרשה לבצע בשל התנהלות הרכבת. זאת, למרות שאלה לא פורטו במפורש בחוזה. הרכבת טענה מנגד, כי החוזה בינה לבין הרכבת היה מפורט, ברור, מחייב, וסגור וכי היא מילאה בדיוק את כל האמור בו במפורש.
מה ששטיין עשה בפסק הדין היה לקבל את טענת הרכבת כי החוזה בינה לבין "ביבי כבישים" אינו "חוזה יחס", אלא קרוב מאוד במהותו ל"חוזה סגור עם התניה מלאה". שטיין קבע כי בנסיבות אלה, היה על בית המשפט המחוזי לנקוט בגישה פורמלית ולהיצמד ללשונו הכתובה של החוזה, שלפיה הועברו התשלומים מהרכבת לחברת הבנייה. התוצאה הפרקטית הייתה ששטיין קיבל את מרבית ערעור הרכבת על התשלומים שהיא חויבה בהם ופסק כי עליה לשלם רק 8,000 שקלים ל"ביבי כבישים". אבל שוב, שטיין כתב כי הדבר תואם את האמור בהלכת אפרופים.
אם לסכם, אל פסק הדין של השופט שטיין ניתן להתייחס כאל ניסיון לזרוע זרע ששטיין כנראה מקווה שיינבט ויגדל יום אחד ויהפוך להלכה חדשה בפרשנות חוזים. אולם, ברמה הפרקטית, קיים ספק רב אם הניסיון הזה ינחל הצלחה בקרוב. השופטים, עוזי פוגלמן ועופר גרוסקופף, שהצטרפו לעמדתו הסופית של שטיין, ציינו כי "לא כל החוזים נולדו שווים". בתי המשפט צפויים להמשיך לנקוט בגישה פלורליסטית, המתאימה את כללי הפרשנות לסוג החוזה, אופיו, וזהות המתקשרים.
הכותב הוא הפרשן המשפטי של "גלובס"