השחיתות והחילוט: הקשר המפתיע בין פסק הדין שעורר את סערת אפרופים לפרשת נתיבי ישראל

פסק הדין של העליון נוגע לסכסוך בין הרכבת לחברת "ביבי כבישים", הנאשמת בפרשת השחיתות בנתיבי ישראל • המדינה חילטה לחברה 45 מיליון שקל, אבל בעקבות תוצאות פסק הדין תצטרך לשחרר את הכספים לטובת הרכבת

השופט אלכס שטיין / צילום: רפי קוץ, גלובס
השופט אלכס שטיין / צילום: רפי קוץ, גלובס

המפסידה הגדולה מפסק הדין שנתנו לאחרונה שופטי בית המשפט העליון, אלכס שטיין, עופר גרוסקופף ועוזי פוגלמן, שעורר דיון סוער בנוגע לתוקפה של "הלכת אפרופים" בדיני חוזים, היא דווקא מדינת ישראל.

לפי מידע שהגיע לידי "גלובס", 45 מיליוני השקלים ש"נחסכו" לרכבת ישראל בעקבות קבלת הערעור שהחברה הגישה לעליון על החלטת ביהמ"ש המחוזי לחייב אותה לשלם אותם לחברת "ביבי כבישים ועפר", תפוסים על ידי המדינה במסגרת הליך פלילי שמנוהל נגד חברת "ביבי כבישים" ובעליה, יהודה בוזגלו. "ביבי כבישים" ובוזגלו הם נאשמים בתיק המכונה "פרשת השחיתות בחברת נתיבי ישראל" ובוזגלו נאשם כי נתן שוחד בסך שלושה מיליון שקלים לאלכס ויז'ניצ'ר, מנכ"ל נתיבי ישראל לשעבר (ראו מסגרת).

לאחרר קבלת הערעור של רכבת ישראל על ידי השופטים שטיין, גרוסקופף ופוגלמן, המדינה תצטרך כעת לשחרר את 45 מיליוני השקלים התפוסים ולהחזירם לרכבת. זאת, לאחר שבית המשפט העליון  קבע, כאמור, שהם שייכים לרכבת ולא לחברת הבנייה הנאשמת שהייתה בסכסוך חוזי עמה. הדבר עלול להקשות על המדינה לקבל לידיה את הכספים בסופו של ההליך הפלילי מהחברה ובעליה, אם הם יורשעו באישומים נגדם. עם זאת, יודגש שכמובן לאיש בפרקליטות המדינה אין טענה לביהמ"ש העליון. הפרקליטות/המדינה לא רוצה להחזיק בכספים ששייכים, לפי קביעת העליון, לרכבת ישראל ולא לחברה העומדת לדין.

פסק הדין של ביהמ"ש העליון בתיק המדובר עורר בימים האחרונים "סערה פרשנית" לאחר שעו"ד גיל ברינגר, מי שהיה היועץ לשעבר של שרת המשפטים, איילת שקד, טען בטורו השבועי ב"גלובס" כי ההחלטה הביאה ל"מות הלכת אפרופים" העוסקת בפרשנות דיני חוזים. בכתבה שפורסמה אתמול ב"גלובס", הביעו משפטנים בכירים, בהם פרופ' גבריאלה שלו, השופט העליון לשעבר, ד"ר יורם דנציגר, ופרופ' עלי בוקשפן, דעה אחרת. לדידם, הלכת אפרופים היא חיה ונושמת. עם זאת, הם אמרו שהשופט שטיין ניסה לקבוע להלכה סייגים וגבולות חדשים. פרופ' אייל זמיר ציין, בדומה לברינגר, כי פסה"ד של שטיין היה מנוגד להלכת אפרופים גם אם שטיין עצמו לא הודה בכך בפה מלא. עם זאת, גם פרופ' זמיר חזה שעמדת היחיד של שטיין לא תהפוך להלכה של ביהמ"ש העליון. לדבריו, "זו עמדה כה קיצונית ופורמליסטית שלא תזכה לתמיכה בקרב השופטים. אולי היא קצת תסיט את הספינה, אבל לא יותר מכך".

עיקר הסכסוך החוזי שבו דן ביהמ"ש העליון עסק בפרשנות חוזה לביצוע עבודות בנייה שנכרת בין "ביבי כבישים ועפר" לבין הרכבת. חברת הבנייה, שביצעה עבודות להרחבת ושיפור מסילת הרכבת, טענה כי המסגרת המשפטית שבה היא והרכבת מצויות, כמוה כ"חוזה יחס" שנועד להישאר פתוח להשלמות ולפרשנות שיפוטית. על הבסיס הזה החברה טענה כי הרכבת נותרה חייבת לה עשרות מיליוני שקלים בגין עבודות נוספות שהיא נדרשה לבצע בשל התנהלות הרכבת. זאת, אף שאלה לא פורטו במפורש בחוזה. הרכבת טענה מנגד, כי החוזה בינה לבין הרכבת היה מפורט, ברור, מחייב וסגור וכי היא מילאה בדיוק את כל האמור בו במפורש.

ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת "ביבי כבישים", אך ביהמ"ש העליון הפך את ההחלטה. העליון קיבל, כאמור, את ערעור הרכבת על החלטת המחוזי ברובו, וקבע כי ביהמ"ש המחוזי התייחס בטעות אל החוזה בין הרכבת לבין חברת "ביבי כבישים" כאל "חוזה יחס", פתוח בעוד שבפועל החוזה היה קרוב מאוד במהותו ל"חוזה סגור עם התניה מלאה".

השופט שטיין קבע כי בנסיבות אלה, היה על בית המשפט המחוזי לנקוט גישה פורמלית ולהיצמד ללשונו הכתובה של החוזה, שלפיה הועברו התשלומים מהרכבת לחברת הבנייה. התוצאה הפרקטית הייתה ששטיין קיבל את ערעור הרכבת על התשלומים בסך 45 מיליון שקל שהיא חויבה בהם ופסק כי עליה לשלם רק 8,000 שקלים ל"ביבי כבישים".

יהודה בוזגלו מואשם במתן שוחד בסך 3 מיליון שקל לאלכס ויז'ניצר, לשעבר מנכ"ל חברת נתיבי ישראל

כתב האישום נגד חברת "ביבי כבישים" ונגד בעליה, הקבלן יהודה בוזגלו, הוגש על ידי המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה ב-10 בפברואר 2019. לפי האישום, בוזגלו שילם למנכ"ל נתיבי ישראל לשעבר, אלכס ויז'ניצר, תשלומי שוחד בהיקף של כ-3 מיליון שקל כדי שיאשר תשלומים נוספים לחברה בבעלותו בגין ביצוע עבודות תשתית שביצע עבור נת"י, שאותם תימחר בוזגלו מלכתחילה במחיר נמוך מאוד כדי לזכות במכרזים.

על-פי האישום, במספר הזדמנויות מסר בוזגלו לויז'ניצר את כספי השוחד בתוך תיק מנהלים, במשרדו של ויז'ניצר בנתיבי ישראל; ובהזדמנויות אחרות עובד של חברת ביבי כבישים העביר את השוחד לויז'ניצר, בשליחותו של בוזגלו, בפגישות שתואמו מראש עם ויז'ינצר לצורך כך והתקיימו בצידי הדרכים.

מהאישום עולה כי בתמורה לשוחד המתואר קיבלו בוזגלו וחברת ביבי כבישים מחברת נתיבי ישראל כספים בסך כולל של כ-230 מיליון שקל.

כתב האישום מייחס לבוזגלו מתן שוחד, מרמה בכוונה להתחמק ממס, רישום כוזב במסמכי תאגיד והלבנת הון.

כתב האישום נגד בוזגלו תיאר כיצד הוא ניגש באמצעות החברה שבבעלותו למכרזים לביצוע עבודות תשתית שפרסמה נתיבי ישראל, והציע מחיר נמוך מעלויות הביצוע הצפויות; לאחר מכן, על-פי הנטען, חיפש בוזגלו דרכים להגדיל את סך התשלום מנת"י עבור ביצוע הפרויקט, בין היתר בדרך של תשלומים עבור חריגים. מהאישום עולה כי אלמלא אושרו התשלומים עבור החריגים, החברה בבעלות בוזגלו הייתה נקלעת לבעיה כלכלית חריפה, מאחר שהתחייבה בהסכם לבצע את העבודה במחירים נמוכים.

על פי כתב האישום, כדי שנתיבי ישראל תאשר תשלומים נוספים בגין ביצוע עבודות חריגות שביצע לכאורה בוזגלו בפרויקטים באופן שיגדיל באופן משמעותי את הכנסותיו, נהג בוזגלו בתחילת הדרך להעביר שוחד למפקחים בנתיבי ישראל, כדי שאלה יאשרו לו תשלום על עבודות חריגות שביקש. כך, על-פי כתב האישום, שילם בוזגלו שוחד בסך של 10,000 שקל מדי חודש למפקח מסוים מטעם נתיבי ישראל כדי שיפעל לטובתו.

כתב האישום שהוגש נגד בוזגלו הצטרף לעוד כתבי אישום שהוגשו בבמסגרת הפרשה המכונה "פרשת נתיבי ישראל" (פרשה 618), מפרשיות השחיתות לכאורה הסבוכות ורחבות ההיקף שנחקרו בארץ בשנים האחרונות. הפרשה סובבת סביב החשד שבחברה נוצר במשך תקופה ארוכה מנגנון שחיתות, שנוהל בידי בכיריה, שחברו לספקים חיצוניים וקידמו את העסקתם בפרויקטים של החברה. זאת, לפי האישום, בתמורה לשוחד ולטובות הנאה.