תלמידי בית ספר / צילום: שאטרסטוק
הירידה בהישגי התלמידים הישראלים במבחני פיז"ה הבינלאומיים, והתרחבות הפערים בין הקבוצות השונות בחברה הפתיעו את ראשי מערכת החינוך, שהזדרזו והקימו צוות בדיקה לבירור הגורמים לכישלון. התוצאות אינן מפתיעות. הירידה התרחשה בשלושת התחומים שנבדקו, קריאה, מתמטיקה ומדעים, שבהם התגלה פער עצום בין הישגי דוברי העברית לדוברי הערבית. שוב הופיעו ליממה הכותרות המודאגות ממצב החינוך, שהתחלפו לתחום הפוליטי.
ההיסטריה מהמבחנים הבינלאומיים מוגזמת. כבר לפני עשור, חשפו אברהם יוגב, עדית ליבנה ויריב פניגר,את הקשר בין דירוג המדינות במבחנים הללו לשורת נתונים כלכליים ודמוגרפיים, וציינו שהמיקום הישראלי מעט מתחת לממוצע מדינות ה-OECD לא מפתיע ולא מעיד על איכות ההוראה. והנה רבים הרימו גבה לנוכח תוצאות המבחנים, גם בשל העובדה שתקציב החינוך גדל לרבות במערכת החינוך הערבית.
אז מה ניתן ללמוד מהציונים הנמוכים? ה-OECD, שמעביר את מבחני PISA, פרסם נתונים חשובים בדוח "מבט לחינוך 2019" שמהם ניתן ללמוד שחרף העובדה שההוצאה הלאומית לחינוך גדלה במחצית הראשונה של העשור בכ-25%, היא עדיין נמוכה ב-18% מההשקעה הממוצעת לתלמיד במדינות המפותחות. בנוסף, לאור העלייה במספר התלמידים הנובע מהילודה הגבוהה יחסית בישראל, תוספת התקציב הופכת למשמעותית פחות. וכן, ההוצאה הלאומית איננה מתחלקת באופן שווה, מאחר שחלק ניכר ממנה היא הוצאה פרטית.
הפרטת החינוך, שבאה לביטוי גם בתוצאות מבחני PISA, היא מהתופעות המרכזיות במערכת החינוך הישראלית, והשפעותיה ההרסניות מייצרות מערכת חינוך חצי-פרטית, המבוססת על יזמות חינוכית ויצירתיות, לצד מערכת ציבורית שנשחקת. בעבודתו על הפרטת החינוך, חשף רמי הוד שהמגמה קיצונית עד שחלק מהחינוך הפרטי מתקיים בכותלי החינוך הציבורי שמפעיל מנגנוני מיון, וגובה תשלומי הורים ללימודים במגמות נחשקות. בג"ץ אף הכשיר את שרץ "תוכניות לימודים נוספות" ו"רכישת שירותים מרצון". ככל שההשקעה הפרטית בחינוך גדלה, מעמיקים הפערים בין החינוך שניתן לתלמידים ממעמדות שונים, ובישראל הוא גדול משמעותית מהמקובל במדינות מפותחות. כך, שהתוצאה במבחני PISA אינה מפתיעה.
נתונים נוספים מדוח "מבט לחינוך" - ההשקעה העלובה בחינוך לגיל הרך. למרות חשיבות השנים הראשונות על חינוך הילדים, ישראל מדורגת במקום האחרון בהשקעה הלאומית בחינוך לגילאי 3-0, בפער ניכר מבריטניה המדורגת לפניה. ההוצאה הלאומית לחינוך בגיל הרך היא 3,000 דולר לילד לשנה, כרבע מהממוצע במדינות המפותחות; ורק כשביעית מהסכום מגיעה מתקציב ציבורי. והתוצאה - כבר בנקודת הפתיחה של בית-הספר, הפער ביננו למדינות המפותחות הוא עצום, וכן הפער שבין ילדים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, שהוריהם יכולים לשלם לילדים ממעמדות נמוכים.
הפערים המעמדיים באים לביטוי גם בהישגי התלמידים הערבים. אמנם הוגדלו התקציבים למערכת החינוך הערבית, אך השפעתם, בינתיים, שולית. חינוך לא מתקיים בבועה, ותוצאות המבחנים מעידות על הפערים האדירים בתשתיות ובמשאבים המוקצים לאוכלוסייה הערבית.
אז מה אפשר לעשות? ראשית, ובהשראת יוגב, פניגר וליבנה, לא צריך להתייאש, ולזכור שהמבחנים משרתים בעיקר את האינטרסים של גופים כמו הבנק העולמי, שעניינם בעתיד ישראל מסתכם ביכולת התלמידים לאייש את שוק העבודה המתגמל בעיקר את בעלי ההון. כבר לפני עשור טענו שלושת החוקרים, שההיסטריה סביב המבחנים הללו בעייתית, מאחר שהיא מונעת ממערכת החינוך לעסוק בסוגיות חשובות, כמו פיתוח חשיבה ביקורתית ויצירתית. כי מבחני פיז"ה יוצאים נגד שינון ולימוד בע"פ - אלא בעד חשיבה ויצירתיות.
בנוסף, המבחנים מסיטים את הדיון החינוכי ממאבק בגזענות ובריבוד החברתי שמתקיים בישראל, שתוצאותיו באות לביטוי במבחנים, אך הגורמים לו הם הפליה תקציבית ופוליטית, שנגדה יש להיאבק. על קובעי המדיניות לאמץ את המסקנות החשובות שעולות מהישגי התלמידים, ובמקום להקים צוות נוסף לבחינת איכות ההוראה, להפנות משאבים למעמדות הנמוכים, ולהגביל את ג'ונגל החינוך הפרטי.
הכותב הוא דוקטורנט בבית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, מרצה באוניברסיטה הפתוחה ובבינ"ה, התנועה ליהדות חברתית