דרור פויר / צילום: יונתן בלום, גלובס
א.
"אם הייתי יכול להפוך חזרה את דפי הזמן", שרה הלהקה הוותיקה פליטווד מק באחד מלהיטי הזהב הנצחיים שלה, "הייתי מארגן מחדש יום או יומיים ועוצם עיניים. ספר לי שקרים, ספר לי שקרים קטנים ומתוקים, ספר לי, ספר לי, ספר לי שקרים". אחחח, איזה שיר! השבוע למדנו, איזו הפתעה, שפליטווד מק היא בכלל להקה צבאית ושהשיר הנ"ל נכתב לכבודו ובוצע לראשונה על-ידי צוות הווי טיוח בטקס סיום קורס מש"קי שלישות באכ"א, מחזור כסת"ח, שנת חרט"ט. זה שקר גמור, אבל מה זה חשוב, בחייכם, שקר, אמת, מה ההבדל ולמי אכפת, תזרמו, הכול טוב.
אני מתכוון כמובן לסיפור על השקר העצום של צה"ל על מספר החרדים שהתגייסו, שנחשף בשבוע שעבר ב"כאן". על-פי הדיווח, שינה הצבא, באופן ניכר ובמשך שנים, את מספר החרדים שהתגייסו. מדובר באלפים. בחלק מהשנים הכפיל הצבא את המספר המדווח פי שלושה, בחלק מהמקרים הסתפק הצבא והכפיל רק בשניים - הכול במטרה לעמוד ביעדי הגיוס, אף שאני חושד שהסיבה האמיתית, שנחשפה במערומיה בנתוני פיז"ה האחרונים, היא שלהכפיל במספר גדול משלושה זה כבר ממש קשה לחלק נכבד מבוגרי מערכת החינוך הישראלית, יצרנית החיילים המובילה במדינה. לא פלא ששני המחדלים נחשפו בסמיכות זמנים שכזו. הטיפשות והשקר אוהבים לפסוע יחד יד ביד אל עבר השקיעה.
את המספרים השקריים העביר הצבא לרמטכ"ל, לשר הביטחון, לוועדת חוץ וביטחון, ועוד. משם עברו הנתונים השקריים אל הציבור דרך הפוליטיקאים והעיתונאים, ושימשו כחומר בעירה לאחת המדורות העקביות והשקריות בציבוריות הישראלית. בעקבות המספרים האלה הוקמו ועדות, הופנו תקציבים, הוטלו סנקציות, נערכו הפגנות, נפלו ממשלות ואני כבר לא מדבר על הררי מילים אינסופיים שהוקדשו לשנוא. והכול שקר. שנים שמפרפרים אותנו עם החרדים המתגייסים האלה, והכול על פארש. מעצבן!
אני מתעקש לקרוא לשקר בשמו, אף שיש לו כינויים הרבה יותר חביבים, כמו ניפוח, שינוי קריטריונים, חוסר תשומת לב, טעות "או הרבה דברים אחרים", כמו שאמר ראש אכ"א, האלוף אלמוז, שתגובותיו היו מופת של התפתלות. "היה ניסיון משמעותי להביא מספרים אמיתיים", אמר אלמוז. מה? מה זה אומר בכלל, ניסיון משמעותי?
"אנחנו מדברים על שתי תקופות זמן", הסביר בראיון אחר, "יש תקופות עם יעדים, אבל בלי חוק, תקופות עם חוק ובלי יעדים, הגדרות פורמליות כאלה ואחרות, יש מנהלת שמגייסת, יש מנהלת שסופרת, הכול תלוי איך מגדירים חרדי", ועוד. אהה, הבנו אותך: זה כמו במערכון הישן של הגשש - פשוט תגיד שאתה רוצה בורקס.
כמה שקרים, כמה תירוצים. את המשפט האמיתי היחיד בכל הפרשה הזאת אמר ח"כ אלעזר שטרן, לשעבר ראש אכ"א, אלוף בצה"ל, שטען בפשטות - למרות דיווחים שלשקר היו שותפים דרגים גבוהים ביותר בצבא - כי האחראי לשינוי הנתונים הוא בטח "איזה רב סרן". הנה לכם כל תורת הש"ג כולה על רגל אחת. מתחילים ברב סרן, עוד ירדו לסרן ומשם לסגן, ואז ימצאו איזה סג"מ שיפיל הכול על איזה סמל שלא הספיק למצוא רב"ט שייקח במקומו את האשמה, והדברים ישובו למקומם בשלום.
תודה לך, ח"כ אלעזר שטרן.
ב.
כשהגשם יורד, שר בוב מארלי, הוא לא יורד רק על בית אחד. אולי כאן לב העניין: בדרך כלל אני לא לוקח כל-כך ללב שקרים מהסוג הנ"ל, כזה שבא מלמעלה, אני הרי מורגל בהם וחי בתוכם כמו שהדג חי במים. גם הדג לא מתעצבן שהוא כל הזמן רטוב. ובכל זאת, השקר הזה עצבן אותי. לא כי הוא של צה"ל, הגוף הציבורי היחיד בישראל שעוד נהנה מאמון יחסי; גם צה"ל משקר כל הזמן. לפני כשנה וחצי נחשפה גרסה מוקדמת של הסיפור הנוכחי, כשהתברר שגם במספר הבנות הדתיות שהתגייסו, צה"ל, איך לומר, שיקר, ואני כבר לא מדבר על מה שקורה במחשכים של השטחים. יש ספרים מלאים בשקרי הצבא. אין במדינה מי שבאמת הופתע לגלות שזה יכול לקרות.
ועדיין, איכשהו זה כואב יותר כשהצבא משקר. מילא התקציבים וכל הבלאגן הפוליטי, אבל אם הכול פוליטיקה, קריטריונים, מאבקי יוקרה וכיסויי ישבן, "כיצד יוכלו המפקדים לדרוש מחיילים אמירת אמת כשבכירי בצה"ל משקרים ביודעין?", שאל ח"כ שמולי את השאלה הכי נכונה שאפשר לשאול (וחבל שח"כ שטרן ענה לו, שלא ביודעין). כי אם זה שקר, מה עוד שקר? כשהגשם יורד, שר בוב מארלי, הוא יורד על כולם. וככה גם השקר. הרי כבר ידוע ש"למען ארץ ישראל מותר לשקר". זה יצחק שמיר אמר, והוא לא היה אחד שמשחק משחקים.
סוגיית גיוס החרדים היא אולי לא סוגיה באמת חשובה או מהותית למדינת ישראל, ובכל זאת היא אחת מהמרכזיות שבהן. עכשיו אנחנו מבינים שכל הרעש של השנים האחרונות מתבסס בעיקרו על נתונים שקריים. הביטו אל תוך עצמכם ונסו לחשב כמה זמן בזבזתם בחיים על העניין הזה בקריאה, צפייה, האזנה ושלל ויכוחי סרק. גם אני הקטן מצאתי את עצמי מתרוצץ בארץ ומתעסק בזה בשלל כתבות. גם עליי ירד הגשם, גם אנחנו שימשנו (כולל אחיכם) כמשת"פים של השקר הזה, בלענו בתאווה כל נתון שמישהו הקריץ והסתובבנו סביב עצמנו בריקוד שכולו בלוף. איזו פדיחה.
אז מה עכשיו, תגידו, לא להאמין לאף אחד לשום מילה?
ג.
כן. אני לא מאמין למילה של אף אחד יותר. יש בזה משהו משחרר, חייבים להודות; רק לפני חודש כתבתי פה ש"כאנרכיסט-כיס בדימוס אני לא יכול שלא לחייך חיוך גדול: אנשים לא מאמינים לפוליטיקאים, לא מאמינים לבנקאים, לשוטרים, לגנרלים, לשופטים, לפרקליטים ולעיתונאים - לא יודע מה איתכם, לי כל חוסר האמון ברשויות נשמע כמו הזמנה לגן עדן".
יכול להיות שטעיתי. כן, נחוצה מידה בריאה של חשדנות כלפי הכוח ואין ספק שאחרי שבעים ומשהו שנות הגיע הזמן לעשות ניקיון רציני בכמה מהרשויות, או בכולן, אבל אם לחזור לדוגמה שלעיל - אנחנו אולי דגים, אבל השקרים אינם המים - הם כתמי הנפט ושקיות הניילון הצפות במים; הם מה שמזהם את הסביבה וחונק אותנו.
כן, מידה בריאה של חשדנות כלפי הכוח היא יותר מנחוצה, אבל איפה אנחנו ואיפה המידה הבריאה הזאת? הרי בסוף הבנאדם גם צריך להאמין למישהו, לסמוך על משהו, לדעת שזה שאתה יושב לידו לא מנסר את הענף שאתם יושבים עליו. למרות שכרגע נראה שכולם מנסרים במרץ וזה כבר מזמן לא ענף, זה כבר נסורת. מענף אפשר לעשות נסורת, אבל מנסורת, אם לשאול לוגיקה משמעון פרס, אי אפשר לעשות ענף.
ואם ציטטנו את פליטווד מק ואת בוב מארלי, ראוי רק לסיים בדברי ג’ון לנון, שנרצח השבוע לפני 39 שנים: "כל מה שאני רוצה זו אמת, רק תנו לי קצת אמת".
תנו קצת אמת, זה כל מה שאנחנו מבקשים. בעולם בלי אמון, הבנאדם חש עצמו זר, אין יציבות וזה מה שמסביר את הסחרחורת.