פרשנות: הבחירות יורגשו בקרוב מאוד בכיס של כולנו, וגם למה כחלון הוא לא באמת קורבן

ההחלטה על עריכת בחירות חוזרות תורגש בקרוב מאוד בכיס של האזרח הקטן. המדינה תיכנס בסוף החודש לתקציב המשכי. זה קרה לא פעם בעבר, אבל הפעם זה הולך להיות יותר קשוח. השמיכה קצרה יותר מאי-פעם. 400 ומשהו מיליארד שקל (לא כולל חצי מיליארד שיבובזו על עריכת הבחירות) אמורים להספיק למדינה לכסות מיטה של 420 מיליארד לפחות.

הפער הכי דרמטי הוא בתחבורה: שם יש לאוצר תקציב של 20 מיליארד שקל, מול הוצאות צפויות של 30 מיליארד שקל ויותר. וזה עוד לא הכול - בתחילת 2020 מגיע מועד פירעונם של חובות בהיקף של מיליארדים רבים. פירעון חובות הוא עדיפות עליונה, ולחשב הכללי באוצר רוני חזקיהו, לא יישאר כסף לשלם על רכש והתקשרויות, וכל מה שמכונה "גמיש" בעגה האוצרית.

תקציבי הפעילות של משרדים, כמו התיירות, יהיו הראשונים להתייבש. "כשצריך להחליט אם לתת כסף לתרופות, למעונות לאוטיסטים או לשיווק ישראל בחו"ל - הבחירה כמעט ברורה מאליה", אמר השבוע גורם באוצר.

מעבר לזעקות הכאב שיישמעו מכל עבר, יהיו לתקציב ההמשכי גם השלכות מקרו. הגירעון אמנם יצטמק, אבל גם הצמיחה תיפגע. בבנק ישראל ובאוצר כבר התחילו לעדכן למטה את תחזיות הצמיחה. הפעילות הממשלתית, מנוע כלכלי מרכזי במשק, תרד בבת אחת מהילוך רביעי לראשון. תיעצר בניית כיתות לימוד חדשות, ויופסקו תוכניות הכשרת מורים. המלגות לאברכים והתמיכות בישיבות, ייפגעו. מערכת הביטחון תצטרך לחכות לתוכנית הרב-שנתית החדשה. החרב של הקיצוצים עיוורת. היא חותכת בשומנים, בשרירים ובבשר החי. החלשים ייפגעו יותר מהחזקים, מהטעם הפשוט שהם נתמכים יותר מתקציב המדינה.

דוח המבקר גרסת כחלון. "עלייתו ונפילתו" היא אחת מהסיפורים החביבים ביותר על התקשורת. לוקחים אדם שהגיע משום מקום והופכים אותו לגיבור, מניפים אותו אל-על - ואז נותנים לו לצנוח. בעודו שוכב מרוסק על הרצפה, מצקצקים שפתיים בהנאה, איך הוא נפל. אין שמחה כמו שמחה לאיד.

האם משה כחלון הוא הקורבן התורן? לא בטוח. כחלון לא הגיע משום מקום. הוא היה פוליטיקאי ציני ומשופשף הרבה לפני שהוכתר לדבר הגדול הבא. הוא לא הולך להתרסק, אלא לקריירה עסקית שתהיה מן הסתם מוצלחת. הוא מוקף חברים וזוכה לאהדה, כולל בתוך משרד האוצר.

ובכל זאת, כחלון משוכנע שהוא קורבן. התקשורת שפינקה אותו כל השנים, נכבשה בקסמיו ובחיוכיו - הפנתה לו עורף. היא משרתת את המדליפים ואת כל מי שמנסה להכפיש אותו. ההתמרמרות על התקשורת, אגב, היא החלק מהתמרמרות רחבה יותר - על הציבור שלא תמך בו בקלפי למרות שמילא את כל הבטחותיו, על הבכירים שמינה באוצר שהפנו לו עורף, על היחס הכללי של התאכזרות כלפיו למרות שהוא עצמו הקפיד לא להתאכזר, אפילו לא לאויביו.

כל התחושות האלה פרצו השבוע, על רקע פרשת דוח מבקר המדינה בסוגיית הגירעון. מבחינת כחלון, דוח המבקר נועד להיות רגע הניצחון המתוק. אחרי חצי שנה של השמצות, חצי שנה ששופכים את דמו ומדביקים לו עלילות שווא - בא המבקר ואומר שהכול תקין. רבב לא נפל במעשיו. ומה הוא מקבל? במקום התנצלויות ומחיאות כפיים, נולדה שערורייה חדשה על דוח שעוקר ושרוכך. במקום להפנות את האצבע המאשימה כלפי "המדליפים והמלשינים", התקשורת שוב מחפשת לאן ומדוע נעלמו הטענות נגדו.

מארס טורקי. אם לא די בכל הצרות, ישראל הולכת ונגררת לסכסוך אזורי במזרח הים התיכון - בלי שאיש כאן שם לב לכך. הסיפור הוא צינור הגז שישראל מעוניינת להקים ביחד עם קפריסין, יוון ואיטליה, ובמימון האיחוד האירופי.
הצינור הזה, שיאפשר יצוא גז מהמאגרים הימיים של ישראל, קפריסין ומצרים לדרום אירופה - מוציא את הטורקים מדעתם. טורקיה מנסה למצב את עצמה בתור מדינת המעבר לכל האנרגיה המוזרמת בין אסיה לאירופה, וצופה בעיניים כלות כיצד מצרים מאיימת על ההגמוניה שלה. בניסיון לחסום את הצינור, עשו הטורקים מהלך חסר תקדים, של חלוקת מזרח הים התיכון בין טורקיה ללוב, תוך דריסת כל האזורים הימיים של המדינות בדרכם. אפשר רק לאחל שהבחירות לכנסת יהיו המערכה היחידה שתתנהל כאן בחודש מרץ.