חרדים מפגינים נגד חוק הגיוס / צילום: אוריה תדמור
ניפוח נתוני גיוס החרדים לצה"ל על-ידי אגף כוח-אדם הוא רגע שפל של מוסדות המדינה בקשר לגיוס החברה החרדית לצה"ל. מי שעוסק בחקר החברה החרדית ומכיר אותה, יודע שהסיכוי שבחור הישיבה מפוניבז' או חסיד בעלז יפשטו את מגבעת הקנייטש או כובע הסאמעט מפרווה, לטובת כובע טמבל ומדי זית, הוא אפסי-קלוש.
רוב הצעירים מהמייניסטרים החרדי לא מוכוונים לגיוס ל"צבא העם", ומעדיפים את "צבא השם" ללא סייג. האתוס המכונן של "חברת הלומדים" שהתווה "החזון איש", שהנהיג את הציבור הליטאי-חרדי בשנות המדינה הראשונות, חי וקיים בחברה החרדית ב-2020. גם אלו שלא מעוניינים לשהות באוהלה של תורה כל חייהם, לא ממהרים להתגייס, ומעדיפים את ההשכלה הגבוהה והיציאה לשוק העבודה מאשר להיות מש"קים בצה"ל.
דוגמה לכך שהסיכוי לגיוס משמעותי בקרב צעירי החברה החרדית, היא כניסתם לכלא בראש מורם של העריקים חברי "הפלג הירושלמי" שישבו בכלא צבאי בגין אי-התייצבותם לצו ראשון, וקבלתם חזרה הביתה לאחר מספר חודשים כ"אסירי עולם התורה", תוך קבלת פנים בלימוזינה ומענק כספי על הדבקות באי-שיתוף-פעולה עם "צבא השמד".
נראה, שאפסו הסיכויים שהחרדים יתגייסו בהמוניהם, ואם המדינה מתכוונת להמשיך ולפעול אקטיבית לגיוסם - גם על-ידי ניפוח מספרים - אין בכך תועלת, וזה מאבק חסר סיכויי שגם אין בו צורך ממשי. האינטרס של המדינה לא צריך להיות גיוס חרדים לצה"ל, אלא לפעול ליציאתם לשוקי העבודה וההשכלה הגבוהה. על אף שאחוז הגברים החרדים עלה בעשור האחרון מ-33% תעסוקה לכ-50% תעסוקה, עדיין הפער מהציבור החילוני העובד הוא גדול. לאחרונה אף חלה ירידה של 4% בשיעורי הגברים החרדים המועסקים; ועל אף שנשים חרדיות עובדות באחוזים קרובים לנשים החילוניות, חרדיות רבות עובדות במשרות חלקיות.
גם בהשכלה הגבוהה,. המלאכה מרובה. בשנה שעברה בנתה המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) תוכנית לעידוד ולקידום כמות הסטודנטים החרדים, תוך הצבת יעד שבשנת 2022 ילמדו באקדמיה 19 אלף חרדים, לעומת 11,500 הלומדים בה כיום, ורק 5,500 בשנת 2011.
לשמחתנו, ישנה עלייה חדה בכמות הגברים החרדים שיוצאים לעולם האקדמי. נשים חרדיות תמיד למדו עם סיום לימודיהן בסמינר בגיל 18, אך לרוב עשו זאת במסגרות חרדיות שלא תמיד עולות בקנה אחד עם הסטנדרט האקדמי החילוני. דוגמה למכללה חרדית לנשים היא המכללה של עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף ז"ל, שנסגרה מחוסר תקציבים.
הסיבה המרכזית לכך שיותר גברים חרדים יוצאים לעולם ההשכלה הגבוהה, היא כפולה: מצד אחד, מציאות כלכלית שבה לא ניתן להתפרנס מקצבת אברך, ויוקר המחיה שמקשה גם על הציבור החרדי שרובו מתקיים על תקציב חודשי בסיסי מאוד למשפחה, שמונה בממוצע 6-7 ילדים.
לגורם הכלכלי מתווספת גם המגמה של "ישראליזציה" בקרב חרדים צעירים רבים. מדובר ברצון לרכוש השכלה מחוץ לספסלי בית המדרש, והאפשרות ללמוד במסלולים ייעודים לציבור החרדי בתוך המוסדות להשכלה גבוהה או לחלופין בקמפוסים חרדיים הנשענים אקדמית על מכללות קיימות.
כלומר, שלא כמו בסוגיית הגיוס לצה"ל, האינטרסים האישיים של הציבור החרדי נפגשים ותואמים את האינטרסים הישראליים, ברמה החברתית והכלכלית. ככל שיותר חרדים ילמדו באקדמיה, כך רבים יותר ייצאו לשוק העבודה, ישלמו מסים, ישתלבו בחברה, ויוכלו לקיים בכבוד את עצמם ומשפחתם. החרדים מבחינתם יוכלו לשלב ספרא וסייפא, שולחן עבודה ביום, ומעמד לגמרא בישיבה בערב.
את המגמה הזו חשוב לחזק משמעותית ולתעדף על פני המאבק לעידוד גיוס חרדים לצה"ל, מאבק שהמדינה צריכה לגייס ולהקצות עבורו משאבים רבים, שכפי שראינו, אינם מועילים וגורמים ל"בזבוז" תקציבי הממשלה וצה"ל.
הכותב הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ולתקשורת במכללה האקדמית הדסה ירושלים; כותב תזה בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה בנושא "החברה החרדית"