נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות / צילום: יונתן זינדל
בהרכב מורחב של שבעה שופטים, בית המשפט העליון פרסם הבוקר (ג') את אחד מפסקי הדין היותר משמעותיים בתחום התובענות הייצוגיות, כשקבע כי על המגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות ציבורית לא חלה חובת פנייה מוקדמת לרשות. זאת, בניגוד לחובה המוטלת על אדם המבקש להגיש עתירה או תביעה כספית נגד רשות ציבורית.
קביעה נוספת של בית המשפט העליון במסגרת פסק הדין, חשובה לא פחות לאור ריבוי התביעות בנושא, היא כי ככל שמוגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד תאגיד מים וביוב בגין גביית יתר של תעריפי מים וביוב, אין לראות את התאגיד בהקשר זה כ"רשות" לפי חוק תובענות ייצוגית, אלא ככל נתבע אחר.
בכך, הלכה למעשה, קבע בית המשפט העליון כי ההסדרים המיטבים הניתנים לרשויות על-פי החוק, כמו למשל האפשרות להודיע כי יפסיקו את גביית היתר ללא צורך לשלם עבורה ("הודעת חדילה"), וההגבלה לפיה ניתן לתבוע רשות רק עד שנתיים אחורה מיום הגשת הבקשה - לא חלות על כל אחד מעשרות תאגידי המים והביוב בישראל. קביעה זו מגבירה משמעותית את חשיפתם של תאגידים אלה לבקשות לאישור תביעות ייצוגיות.
פסק הדין של בית המשפט העליון ניתן במסגרת דיון נוסף שנערך על פסק דין של בית המשפט העליון משנת 2015, שכלל קביעות הפוכות. הנשיאה אסתר חיות והשופטים נעם סולברג, יצחק עמית, דפנה ברק-ארז ועוזי פוגלמן הסכימו פה-אחד על שני רכיביו האמורים של פסק הדין, בעוד שהשופט ניל הנדל סבר בדעת מיעוט כי יש להטיל חובת פנייה מוקדמת לרשות בטרם הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית, והשופט חנן מלצר סבר כי יש לראות את תאגידי המים והביוב כרשות לצורך בקשות לאישור תובענה ייצוגית שעניינה גביית ריבית ביתר עבור תשלומי תעריפי מים וביוב.
החלטת בית המשפט העליון בדיון הנוסף בדבר היעדר חובת המבקש הייצוגי לפנות לרשות בפנייה מוקדמת, נשענה בעיקר על הנימוק לפיו בניגוד לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, המגדיר באופן מפורש כי אין להגיש עתירה מינהלית או תביעה נגד הרשות ללא פנייה מוקדמת אליה - הרי שחוק תובענות ייצוגיות אינו כולל כל הסדר כזה.
בנוסף, השופטים נימקו את החלטתם על סמך ההיסטוריה החקיקתית של חוק תובענות ייצוגיות, הכולל את אותה אפשרות שניצבת בפני הרשות ליתן "הודעת חדילה", המשמשת לה כמעין "פתח מילוט מההליך הייצוגי". הסדר זה, נקבע, "הוא ההסדר החלופי שראה המחוקק לקבוע בהקשר זה, ואין ליצור מנגנון כפול של פנייה מוקדמת שאין לו עיגון בחוק".
בנוסף לכך, בפסק הדין נכללה סקירה על הקשיים "הבלתי מבוטלים" שעלולים להתעורר ככל שתוטל על מבקש ייצוגי החובה לפנייה מוקדמת, ובהם היעדר תמריץ כלכלי לפנות בפנייה מוקדמת במקרים שבהם לא יוגש לבסוף הליך ייצוגי; וכן היעדר מנגנוני פיקוח מצד בית המשפט במצבים שבהם הפונה והרשות מגיעים להסכמות ביניהם.
את קביעתו כי תאגידי מים וביוב לא נחשבים לרשות לפי חוק תובענות ייצוגיות כאשר מוגשת בקשה לאישור בעניין גביית יתר של תעריפי מים וביוב, בעוד שביתר הבקשות נגדם כן ייחשבו לרשות, נימקו שופטי העליון בכך שתעריפים אלה מהווים "מחיר" ואינם "מס, אגרה או תשלום חובה אחר", כפי שמגדיר החור. נקבע כי תביעה בנושא זה נגד תאגידי מים וביוב יש לבחון כפי שבוחנים כל "עוסק" פרטי. זאת, בשל הסממנים העסקיים בפועלם של תאגידי מים וביוב - ובהם השאת רווחים וחלוקת דיבידנדים, המלמדים כי בעילה נושא ההליך פועל התאגיד בכובעו כעוסק.