בית ספר במגזר הערבי / צילום: שאטרסטוק
יהודי שנכנס לבית ספר ביישוב ערבי בישראל יחוש שהוא נמצא בבית ספר שקפא בזמן. לא רק שרבים מהמבנים נראים מוזנחים, גם שיטות הלמידה הנהוגות הן עדיין שיטות הוראה מסורתיות המעודדות שינון ואינן מכינות את התלמידים לקראת חשיבה אקדמית. אלו הן התוצאות של הפנטזיה על מערכת חינוך "נפרדת אבל שווה" - הפרדה המייצרת קרקע פורייה להפליה ממסדית מצד אחד, ולקיפאון פדגוגי מצד שני.
אין זה פלא שהדבר מתורגם להישגי התלמידים, שהם נמוכים בהרבה מהישגי התלמידים במערכות החינוך העבריות, כפי שראינו לאחרונה בתוצאות מבדקי הפיז"ה. בין התירוצים וההסברים שניתנו לפערים שנחשפו דובר על מערכת חינוך ערבית כושלת, על מחסור בתקציבים, גודל הכיתות, הזנחת בתי הספר, רשויות מקומיות חלשות, תרבות ארגונית לקויה ושיטות הוראה מיושנות. לרוע המצב, כל הסיבות הללו נכונות, אבל הסיבה הבסיסית, אם כל הסיבות האחרות לפער העצום בין ערבים ויהודים, היא מוכחשת: חינוך נפרד לערבים ויהודים.
65 שנה אחרי הקביעה המונומנטלית של ביהמ"ש העליון בארה"ב בפרשת 'בראון נגד מועצת החינוך' כי הפרדה בחינוך מביאה בהכרח לאי-שוויון, בישראל מתכחשים לאמת המאיימת הזו. מי מתכחש? כמעט כולם, בשני הצדדים, גם יהודים וגם ערבים שחולקים תחושה של איום ומצור. הערבים כמיעוט בישראל, היהודים כמיעוט אזורי. הם חולקים גם אתוס של טוהר גזע ואימה מנישואי תערובת.
הערבים נאחזים בנפרדות בחינוך כמכשיר מפני היטמעות; הגנה על תרבות ושפה מאויימות; תחזוק של זהות לאומית-קבוצתית עם נרטיב היסטורי; מראית עין של זכות מיעוט קולקטיבית ומאגר תפקידים ומשרות ממשלתיות עם קביעות ותנאים - שהן כל כך נדירות ומבוקשות בחברה המצויה בחוסר ביטחון כלכלי ועוני נרחב.
היהודים נאחזים בנפרדות בחינוך כמכשיר לשימור העליונות, הפריבילגיות והיתרון האיכותי הקיים בחינוך כיום; כבסיס מוסדר וחוקי לאפליה ממוסדת; ככלי גיוס לציונות ולמיליטריזם וכמובן למניעת התבוללות. לכן, בקיצור, באופן היסטורי, רוב הערבים מפנטזים על מערכת חינוך "נפרדת אבל שווה" ורוב היהודים מסתפקים פשוט ב"נפרדת".
מפאת הפחדים הקמאיים שהיא מעוררת, מערכת חינוך יהודית-ערבית מעורבת היא עדיין טאבו ואין להזכיר את שמה. ולמרות זאת, הקמתה לארכה ולרוחבה של הארץ היא בלתי נמנעת. השתלבות האזרחים הערבים באקדמיה (מספר הערבים באוניברסיטאות ובמכללות הוכפל בעשור החולף), בחברות עסקיות, בשירות המדינה, במערכת הבריאות ובעמותות לא תוכל להישאר בסתירה למערכות החינוך המופרדות, שכאמור, אינן שוויוניות בהגדרה.
תכנון מערכת החינוך המשולבת חייב להתבסס על שלוש הנחות יסוד: ההנחה הראשונה היא שבמערכת החינוך החדשה ידורו בכפיפה אחת תרבות יהודית ופלסטינית, על לשונותיהן: עברית וערבית. אלו לא יהיו מוסדות עבריים-יהודים-ציוניים שיקלטו לתוכם תלמידים ערבים. יהיו אלו בתי ספר דו-לשוניים או דו-לאומיים או כלל-ישראלים. מה שמשנה הוא לא השם, אלא הרעיון: כבוד והכללה עמוקה המאפשרים לתלמידים משני המגזרים להרגיש בבית הספר כבעלי בית ולא כאורחים.
ההנחה השניה היא שהרחבת מערכת החינוך הזו צריכה להתבסס על בחירה, לפחות בשנותיה הראשונות. באקלים הישראלי האתנוצנטרי ולאור התמיכה המסורתית, בשתי החברות, לנפרדות החינוך, אי-אפשר יהיה לכפות את המערכת החדשה על כלל אזרחי המדינה.
ההנחה השלישית היא שמערכת החינוך המשולבת היא העתיד, ולמדינה אינטרס ברור לקדמו. לשם כך עליה להעדיפו בכל היבט, תקציבי ואחר, ולתמרץ באופן משמעותי את אזרחי המדינה לשלוח לבתי הספר הללו את ילדיהם. זה מפעל חברתי-חינוכי קיומי שהיסודות הרעיוניים והתפעוליים שלו כבר הונחו בבתי הספר הדו-לשוניים של עמותת "יד-ביד" הפזורים ברחבי הארץ.
על כן, בשלב ראשון על המדינה לייסד זרם של חינוך ממלכתי יהודי-ערבי.
על בתי הספר הדו-לשוניים הקיימים יש להוסיף ולהקים בתי ספר בכל המקומות בהם יהודים וערבים מתגוררים בסמיכות. בתי ספר עירוניים יוקמו בכל הערים המעורבות (לוד, רמלה, יפו, עכו, חיפה, מעלות-תרשיחא ונוף-הגליל - נצרת עלית לשעבר) ובתי ספר אזוריים באזורים המעורבים (כגון מנשה, מטה אשר, משגב, עמק יזרעאל).
כך גם באזורים שהם יישובים יהודים שנושקים ליישובים ערביים, גם כאשר מדובר ברשויות מוניציפליות נפרדות: ראש העין-כפר קאסם; טירה-כפר סבא-טייבה; להבים-רהט-בית קמה וכך הלאה.
כאשר בערים המעורבות יפעלו בתי ספר מעורבים שיועדפו לטובה בכל היבט, אשר הלימודים בהם יבטיחו את עתידם של בוגריהם, הביקוש ללמוד בהם יעלה.
זה יהיה הצעד הראשון לא רק לביטול אמיתי של הפער הלימודי המובנה כיום בין יהודים וערבים, אלא בכלל להסדרת החיים ביחד, בערים ובאזורים המעורבים ובמולדת המשותפת שלנו בכלל.
הכותב הוא מנכ"ל שותף בעמותת "יוזמות אברהם" שמקדמת שוויון אזרחי בין יהודים לערבים