בוריס ג'ונסון / צילום: רויטרס SIMON DAWSON
בתחילת השבוע, אחרי ששר התקשורת דודי אמסלם עלה לשידור בכאן רשת ב' והכריז שהפער בין בנימין נתניהו לגדעון סער הוא כמו הפער בין מרצדס לסוסיתא, סער ביקש להגיב בשידור. הוא ניצל את הבמה בעיקר כדי לחזור על הטיעון המוכר שלו: הוא יביא יותר קולות לגוש הימין.
אבל מי שרוצה, יכול היה למצוא בדברים של סער עוד משהו - ניסיון למצב את עצמו כקצת יותר "חברתי". הוא הכריז, למשל, שהוא "מחובר לעם ומצוקותיו". ובין הנושאים לעימות הפומבי שהיה רוצה לקיים עם נתניהו לקראת הפריימריז בליכוד, סער הזכיר לא רק את עתיד ההתיישבות ומערכת המשפט - אלא גם את "הקשישים, הנכים, החינוך, הפנסיה והסיעוד".
למחרת, במלון מצודת דוד ירושלים, הגיע יו"ר כחול לבן בני גנץ כדי לתת טעימה מהחזון הכלכלי-חברתי שלו, במסגרת נאום בכנס הורביץ 2019. וגם אצל גנץ, הביטחוניסט, אפשר היה לזהות מסרים חברתיים, מפורשים אפילו יותר. "אפשר להסתנוור מנתוני המקרו הטובים, אך האם הנתונים הללו מגיעים לכלל החברה הישראלית? אם וכאשר אהיה ראש ממשלה, מדינת ישראל תיפרד מן הסדר הישן של אי-שוויון, ואנחנו נקיים שוויון אזרחי לכל ילד וילדה ולכל קשיש וקשישה".
לא רק אצל סער וגנץ אפשר לזהות מסרים כאלה. גם בוריס ג'ונסון, שהמפלגה השמרנית שלו זכתה לניצחון גורף בבחירות בבריטניה בשבוע שעבר, אימץ מסרים חברתיים יותר. קודמו בראשות המפלגה, ראש הממשלה בזמנו דיוויד קמרון, הבטיח בתחילת העשור מדיניות צנע "תמידית" בבריטניה, עם שירות ציבורי רזה ויעיל יותר. ג'ונסון, לעומת זאת, הצהיר במהלך הקמפיין שמדיניות הצנע של השמרנים היתה טעות ו"לא הדרך הנכונה קדימה לבריטניה", הוסיף הבטחות לעוד תקנים למערכת הבריאות - וכבש את מעוזי הלייבור. והכל כמובן תחת הבטחה לקיים סוף-סוף את הברקזיט ולעזוב את האיחוד האירופי.
ואם רוצים להרחיק עוד מעבר לאוקיינוס האטלנטי, אפשר לזכור שהנשיא דונלד טראמפ נבחר עם סיסמאות של "לאומנות כלכלית", מבית היוצר של היועץ שלו, סטיב בנון, שהייתה אמורה להיטיב עם האנשים והנשים הנשכחים של אמריקה" - בעיקר, כך זה נראה, באמצעות עמידה קשוחה על האינטרסים שלהם מול שאר העולם. וגם טראמפ ניצח, כמובן, תוך שגם הוא כובש את מעוזי הדמוקרטים במערב התיכון.
מה שטראמפ עשה בפועל בתפקידו בשנים שחלפו מאז 2016 זה כבר סיפור אחר. הישג הדגל הכלכלי עד כה הוא קיצוצי מסים לעשירים, ואילו ההבטחות להשקיע מיליארדים רבים בתשתיות לא התממשו. נכון שאת מלחמת הסחר הוא מנהל תחת דגל של דאגה לעובד האמריקאי, אבל עד כה, לפחות, התוצאות לא מזהירות. לזכותו, יש לומר שהכלכלה ממשיכה לשגשג, מציאות שהוא יכול להתנאות בה.
ואילו בבריטניה, עדיין אין לדעת מה ג'ונסון יעשה בפועל. אבל המגמה ברורה: גם בימין וגם במרכז אפשר לזהות אימוץ של קו חברתי יותר, לפחות ברמה ההצהרתית.
ולמען האמת, גם ממשלת הימין היוצאת אצלנו אימצה מדיניות מעט יותר חברתית, והגדילה את ההוצאה על שירותים אזרחיים. היא לא בהכרח עשתה זאת בהובלה אקטיבית של ראש הממשלה נתניהו, שמשך את ידיו מענייני הכלכלה והעדיף להשאיר אותם לשר האוצר כחלון.
ואולי שינוי המדיניות הזה היה מתבקש, כפי שהכריז נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון, בנאומו בכנס הורביץ. "העלייה שראינו בהוצאה האזרחית בשנים האחרונות היא תוצאה של העובדה שלממשלה היה צורך לתת מענה לדרישות התקציביות של הציבור", אמר.
כך או כך, יש כאן שינוי, ואולי גם לקח פוליטי. בארצות הברית, שנכנסת לשנת בחירות, הפרשנים היו עסוקים בשבוע החולף בניסיון להבין איזה מסקנות, אם בכלל, מועמדי האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, כמו ברני סנדרס או אליזבת וורן, יכולים להסיק מהתבוסה המדהדת שנחלה מפלגת הלייבור בבחירות בבריטניה.
אחרי הכול, ג'רמי קורבין, מנהיג הלייבור, היה מועמד לא אטקרטיבי, עקשן, שסירב לנקוט עמדה ברורה בנוגע לברקזיט, וגם סירב להתנער מדמויות אנטישמיות. הוא היה מועמד גרוע באופן ייחודי, בבחירות שנסובו על נושא בריטי ייחודי.
ובכל זאת, יש לקח אחד שנשמע מלא מעט כיוונים: מפלגות השמאל, שמקדמות מסרים אוניברסליים יותר, מתקשות לעמוד מול הקו הלאומי, או "הפטריוטי יותר", של מפלגות הימין. בוודאי כשהימין מאמץ קו חברתי יותר. מפלגות שמאל, לפי הפרשנות הזאת, צריכות למצוא דרך לאמץ ערכים תרבותיים לאומיים, פטריוטיים, מרכזיים יותר. זו פרשנות שמועמדים מרכזיים יותר במפלגה הדמוקרטית בארה"ב, כמו ג'ו ביידן או מייקל בלומברג, עטו עליה כמוצאי שלל רב.
מה ניתן לקחת מכל זה לפוליטיקה שלנו? זו שאלה מורכבת, כי בישראל שאלות של ימין ושמאל קשורות כמובן לא רק לערכים חברתיים או לשאלות של הגירה, אלא גם ובעיקר לשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל בכל זאת, אם בוחרים להסתכל על המפה המקומית בתיווך הפרשנות הזאת של המציאות הפוליטית בארה"ב ובבריטניה, דווקא הביקורות על מפלגת העבודה והריצה המשותפת עם אורלי לוי, ש'היא בכלל ימנית', מחמיצות את הנקודה. הימניות החברתית עשויה להיות פלוס ולא מינוס. ואילו דווקא הדגשת המסר האוניברסלי, כפי שעשו מרצ ושותפיה בבחירת השם 'המחנה הדמוקרטי', היא שמפספסת את רוח התקופה.
ובתמונת ראי, לקח דומה אם כי הפוך, עשוי להיות תקף בצד הימני של המפה. נפתלי בנט וגם איילת שקד (בינתיים כל אחד לחוד), הדגישו בשבועות האחרונים מסרים של שוק חופשי וריסון ועדי העובדים. זאת, דווקא כשבעולם אפשר לראות לא רק התחזקות של הקו ה"לאומני כלכלי". במיוחד בארה"ב אנחנו רואים היחלשות משמעותית של הקו הליברטריאני יותר לטובת "גרסאות ימניות של רעיונות שמאליים" - כפי שניסח זאת טיילר קאוון, אחד הכלכלנים הליברטריאנים הידועים בארה"ב - בשיחה עם "גלובס" הקיץ. החלומות של הסנאטור ראנד פול להנהיג את המפלגה הרפובליקנית נגוזו מזמן, ואילו בבית הנבחרים, ליברטריאן בולט כמו ג'סטין אמש מצא את עצמו השנה עוזב את המפלגה הרפובליקנית והופך לעצמאי.
אולי בנט ושקד - שכבר רצו בסיבוב הבחירות הראשון על רעיונות דומים ולא עברו את אחוז החסימה - מנסים בלית ברירה למצוא דרך להשיג בידול מהליכוד, שדווקא אימץ לחיקו ועדי עובדים, ושהמתקפה החזיתית שלו על מערכת המשפט מאפילה על מסרי השמרנות המשפטית של שקד. ככה זה כשיש מלחמה על כל מנדט. אבל אם לשפוט לפי המתרחש בעולם, זרמי המעמקים של הימין דווקא מושכים לכיוון אחר.