דונלד טראמפ/ צילום: רויטרס
הערב לפני ארבעים שנה לפי הלוח העברי, הנשיא ה-39 של ארה"ב הסיר את המצור, שהטיל על עצמו חודש וחצי קודם, חצה את הכביש ברגל, ופנה אל גן לאפאייט, בצד הצפוני של הבית הלבן. המתינה לו שם חנוכיית חב"ד. הוא הדליק, נשא כמה מלים (ללא חמדה), וחזר אל קונכייתו.
ג'ימי קרטר גזר על עצמו גלות בין כותלי הבית הלבן מאז ש"סטודנטים" איראניים תפסו את שגרירות ארה"ב בטהראן, על מלוא הסגל הדיפלומטי שלה. זה היה דצמבר 1979, ארה"ב עמדה בעיצומו של דיכאון לאומי כבד, וג'ימי קרטר עמד להיות הנשיא הראשון זה 48 שנה שיפסיד בניסיון להיבחר לכהונה שניה.
הוא היה הנשיא הראשון מאז ומעולם, שהדליק חנוכיה, או כפי שהאמריקאים קוראים לה, "מנורת האניקה". הוא פתח בזה מסורת, שעכשיו נראית כמו ירדה עם משה מהר סיני, או לפחות עם ג'ורג' וושינגטון ממאונט ורנון. בדמיון האמריקאי, מנורת תשעת הקנים היא תאומה, או לפחות דודנית ממדרגה ראשונה, של עץ האשוח הלאומי.
"יהודו־אמריקאית"
לקרטר זה דווקא לא עזר. הוא היה הנשיא הדמוקרטי היחיד מאז מלחמת העולם הראשונה שלא הצליח לקבל את רוב קולותיהם של היהודים. אבל החנוכיה שלו, מבית הלובאוויטשר, העניקה תוקף לתהליך מדהים ולא־לגמרי צפוי: הפיכת היהדות לדת אמריקאית לכל דבר. הוא מילא תפקיד לא מבוטל באוניברסליזציה של המושג "יהודו-אמריקאית" (Judeo-American) לתיאור אמריקה.
דור אחד קודם זה היה נחשב לאיפיון פרובוקטיבי. שלושים שנה קודם, אוניברסיטאות העלית של צפון החוף המזרחי עדיין הטילו הגבלות מספריות לא־פורמליות על סטודנטים יהודים. חוזי נדל"ן בכל רחבי ארה"ב עדיין כללו איסור משפטי על מכירת הנכס ל־Hebrew, שם נרדף מתיישן והולך ליהודים. זה מקרוב התמנה המנכ"ל היהודי הראשון מאז ומעולם של תאגיד אמריקאי מרכזי (דופונט). כמובן, יהודים ישבו בהמוניהם בתקשורת ובהוליווד, והיו מיוצגים בפוליטיקה אלקטורלית, אבל אלה היו תמיד משלחי־יד אופייניים.
יהודי אמריקה בדרך כלל נהנו משוויון בפני החוק. הם מעולם לא התנסו בחוויית האפליה הגזעית של שחורי הדרום. אבל מקומם בזרם המרכזי של החברה האמריקאית לא היה מובטח. ארה"ב אמנם מפרידה דת ממדינה בהקפדה די ניכרת, אבל היסטורית אמריקאים היו, ומוסיפים להיות, אנשים דתיים. עד זמננו, חילוניות, שלא לומר אתיאיזם, היו ביטויים של אקסצנטריות.
ממילא, גם יהודים ליברליים מצאו את עצמם בבתי כנסת או ב"מקדשים" (Temples). והם גילו דרגות משתנות של אי־נוחות בהתקרב עונת החגים של סוף השנה. חודש דצמבר עומד כולו בסימן חג המולד. גם מי שמרגישים מעורים מאוד בחברה האמריקאית במשך 11 חודשים, מרגישים קצת מרוחקים ממנה בחודש ה-12.
ממציאים מסורת
חג המולד כשלעצמו אמנם מציין את יום הולדתו של מושיעם, אבל, למרבה העניין, הוא נולד במהדורתו הנוכחית, על סמליו וניגוניו, רק באמצע המאה ה-19 באנגליה, הרבה בזכות סיפוריו של צ'ארלס דיקנס.
אם חג המולד היה יכול להיוולד מחדש, מדוע לא חנוכה? הוא היה בלוח השנה זה כבר, על לביבותיו ועל נרותיו. אבל הוא היה חג מינורי. צירוף של נסיבות, של יוזמות ושל קריצות רומם אותו למעלת החג הפומבי ביותר של יהודי אמריקה.
קומץ של יהודים רפורמיים השתעשעו עוד במאה ה־19 ברעיון של מיזוג כלשהו בין חנוכה לחג המולד. הואיל והם נוטים ליפול בסמיכות זמנים, פחות או יותר, היהודים המעטים ההם הנהיגו "שיח (Bush) חנוכה", כמקביל פיזי של עץ האשוח.
למען האמת, לעץ האשוח אין כל משמעות דתית, הוא אינו נזכר בכתבי הקודש הנוצריים, ולא היה בשימוש המוני עד המאה ה־19. השיר "מעוז צור ישועתי" הוא יותר נוצרי מעץ האשוח.
אבל חג־מולדיזציה של החנוכה לא היה פתרון. מה בכל זאת? מתן סימנים בחנוכה, המתיישבים עם האתוס הספיריטואלי של חג המולד: אור בימים של חשיכה כבדה. ממה נפשך, השמש שוקעת ב־16:30 בשעות אחה"צ, כאשר היהודים מדליקים את נרותיהם.
אדם סנדלר והפטיש העברי
האופן שבו החנוכה הפכה לפיצוי על כריסמס העסיק לא מעט קומיקאים יהודיים. אדם סנדלר העניק לנו את 'שיר ההאניקה' שלו, שהושק רשמית בתכנית הסאטירה Saturday Night Live, בטלויזיה האמריקאית, ב-1996. הוא מוסיף לשעשע את שומעיו עד עצם היום הזה, בייחוד כשהוא נותן את רשימת היהודים המפורסמים של זמנו ("פול ניומן הוא חצי יהודי, גם גולדי הון היא חצי, איזה יהודי נאה הם היו יוצרים". באנגלית זה מתחרז).
ב־2003 יצאה לאקרנים סרט הסאטירה "The Hebrew Hammer" או בתרגומו לעברית "נקמת הפטיש העברי", המתאר את מאבקו של "הבלש הפרטי הנימול באופן מוסמך" (שאפשר לתרגם באופן פחות אלגנטי), מרדכי ג'פרסון קארוור, להציל את חג החנוכה מידי יורשו הזמני של סנטה קלאוס, המבטיח לחסל אותו ואת היהודים אחת ולתמיד.
אבל לצד הכסילויות הקטנות, חג החנוכה גדל וצמח במידה כזאת, שהוא נעשה פקטור פוליטי. קודם כול, הצבת החנוכיות במקומות פומביים, כולל על אדמה ציבורית, התפתחה למבחן של הפרדת דת ומדינה בארה"ב. ב־1979, שר הפנים האמריקאי ניסה למנוע את ההצבה ליד הבית הלבן. הוא נכשל, ואיש לא חזר וניסה.
מתנות חג החנוכה של טראמפ
מסיבת חנוכה בבית הלבן נעשתה מאורע שגרתי, והזדמנות לנשיאים לאמץ את היהודים אל לבם. הדייר הנוכחי מעדיף את ישראל על פני יהודי אמריקה, מפני שרובם אינם מתעניינים בו או בלבו. אבל הוא דווקא מעניק להם מתנות חג. לפני שנתיים הוא הכיר בירושלים ערב החנוכה (אם כי בחן הרגיל השמור לו הוא נמנע מלהזמין 30 צירי בית נבחרים וסנאטורים יהודיים מן המפלגה הדמוקרטית).
השנה הוא חתם על צו מינהלי להגן על יהודים מפני אנטישמיות בקמפוסים, שבו הגדיר את היהודים כקבוצה אתנית. אין זה משהו המובן מאליו בכור ההיתוך האמריקאי שבו דת נפרדת מלאום, והיהודים לא בדיוק נחשבו ללאום.
רוב היהודים אינם מתפעלים ממחוות דונלד טראמפ. הם שמו לב שמאז עלותו לשלטון גדל מאוד מספר התקריות האנטישמיות, כולל שני מעשי טבח: בבית כנסת בפיטסבורג, לפני שנה ויותר (11 הרוגים) ובמרכול כשר בניו ג'רזי בתחילת החודש (שני הרוגים). הם חושבים שמדיניותו וסגנונו של הנשיא מרבים חוסר סובלנות באמריקה, וכל המיעוטים יוצאים נפסדים.
ב־2016, א' של חנוכה נפל בדיוק בערב חג המולד, מה שפטר הרבה יהודים מן המסורת המשונה של ביקור במסעדה סינית ב־24 בדצמבר בערב (כן, כן.). השנה, א' דחנוכה מגיע יומיים קודם, אבל גם נר שלישי זה בסדר. קנאת חג־המולד ממילא לא תעבור מן העולם.
אגב, בשנים האחרונות התגבשה הסכמה שאת שם החג צריך לאיית באנגלית Hanukkah, לאחר שנים רבות של Chanukah. יהודי אמריקה נוטים להגות את החי"ת כמו היתה כ"ף לא דגושה. האניקה/כאנוקה שמח להם.
רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny