מריו דראגי / צילום: רויטרס VINCENT KESSLER
מריו דראגי הוא כנראה האיש שהציל את גוש האירו, והוא עשה זאת באמצעות 3 מילים בלבד: "כל מה שיידרש". זה היה בחודש יולי 2012, כאשר הריביות שאותן נדרשו מדינות דרום אירופה לשלם בשווקים החלו לצאת משליטה.
החשש בשווקים, והוא היה חשש ממשי, היה שמדינות כמו פורטוגל, ואפילו ספרד או איטליה, יגיעו למצב של חדלות פירעון, מה שעלול היה להוביל לפירוק של גוש האירו כולו.
דראגי, שהיה אז נשיא הבנק האירופי המרכזי, התייצב לנאום בכנס השקעות בלונדון, והכריז בפני הבאים שהמוסד שבראשו הוא עומד "מוכן לעשות כל מה שיידרש על מנת לשמר את גוש האירו. ותאמינו לי, זה יספיק".
אחרי ההצהרה של דראגי, הבנק המרכזי גם השיק תוכנית מיוחדת לקניית איגרות חוב של מדינות גוש האירו שייקלעו לקשיים. אבל הוא מעולם לא נדרש להשתמש בתוכניות שלו. ההצהרה של דראגי בבפני באי הכנס בלונדון הספיקה כדי להרגיע את שוקי העולם, והריביות החלו לרדת.
איטליה, ספרד, פורטוגל, ואפילו יוון - כולן עדיין חלק מהאיחוד האירופי. דראגי מצידו הפך ל"סופר מריו", האיש שהציל את האירו.
במובן הזה, של הדיפת איום קיומי, הכהונה של דראגי היתה הצלחה כבירה לכל הדעות. במישורים אחרים התמונה פחות ברורה: ההתאוששות בגוש האירו היתה איטית ומאכזבת, למרות שדראגי הזרים טריליונים לשווקים, וגם הוריד חלק מהריביות אל מתחת לאפס. שיעורי האבטלה בדרום היבשת עדיין נחשבים גבוהים, והבנקים שלה חולים. לקינוח, גם האינפלציה מדשדשת מתחת ליעד.
לא הכול קרה באשמתו של דראגי: גוש האירו תוכנן באופן גרוע, בלי תקציב משותף. הגרמנים וההולנדים, למשל, מתעקשים על מדיניות תקציבית שמרנית ביותר. ובכלל, יש ניגודי אינטרסים בין מדינות צפון היבשת לדרום. כך שאם כבר, הכשל מונח לפתחם של הפוליטיקאים והמדינאים שלא לקחו מנהיגות ברגע שאירופה היתה זקוקה להם.
בעצם, אולי כאן מסתתר הלקח: דווקא בגלל שדראגי לקח על עצמו את תפקיד המושיע של גוש האירו בשעתו הקשה (וכנראה שעשה נכון), הוא איפשר לפוליטיקאים להמשיך בחוסר מעש, או לכל הפחות לא לקחת אחריות כפי שהיו צריכים.
במקום זאת, היה לפוליטיקאים נוח להשאיר אותה בידי דראגי, הטכנוקראט מאיטליה. ואולי לכן כריסטין לגארד, שרת האוצר הצרפתיה ויו"ר קרן המטבע שהחליפה השנה את דראגי בראש הבנק האירופי המרכזי, היא בדיוק מה שגוש האירו צריך: פוליטיקאית.