שי מודי ופוטין / צילום: רויטרס SPUTNIK
הסכמה כמעט כללית בין משקיפים, מנתחים, צופים, קוראי קריאות ביניים וקנטרנים: הדמוקרטיה הליברלית נמצאת בנסיגה כללית; פופוליזם עומד בסימן עלייה כמעט בכל העולם הדמוקרטי; ומדינות משטרה מצוידות היטב צועדות בסך בעולם הלא-דמוקרטי.
האיפיון הזה חזר והתאשר, במלואו או בחלקו, בשורה של ארצות. הדמוקרטיה הליברלית אמנם נדחקה אל הקיר, והיא מתגוננת, אם כי אולי זו הפרזה לומר שהיא לוחמת על נפשה. היא סובלת, בין השאר, מהיעדר מליצי יושר, אולי מפני שאנשים ליברלים אינם מיטיבים בחילופי אש רטוריים עם צייצני עידן טראמפ. הם לא הצליחו להגן על רעיונות של גבולות פתוחים, של סחר חופשי, של פלורליזם, של רב-קיום אתני.
אגב, טעות תהיה להניח שהליברלים במשוואה הזו הם בהכרח אנשי שמאל, קל וחומר שמאל רדיקלי. השמאל בשורה של דמוקרטיות בוגרות (בריטניה וארה"ב, למשל) גילה שיעורים מפתיעים - או אולי לא כל כך מפתיעים - של בוז כלפי רעיונות-יסוד של הדמוקרטיה הליברלית. שמאל קיצוני וימין קיצוני נפגשים, ולא רק בקרנות רחוב חשוכות.
ויקטור מעצבן, דונלד מזהיר
מעצם האיפיון "דמוקרטיה ליברלית" משתמעת האופציה של דמוקרטיה לא-ליברלית. את האופציה הזו מאמץ בגלוי ויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה, המאמין שהוא יסד את האלטרנטיבה הדמוקרטית הראשונה באירופה לליברליזם. הונגריה אינה חשובה כשלעצמה - או אינה חשובה במיוחד - אבל מקומה הגיאוגרפי וזכות הווטו שיש לה על החלטות האיחוד האירופי הקנו לה את היכולת לעצבן את שאר היבשת.
לפנים, כשבארצו הייתה דיקטטורה קומוניסטית, אורבן היה לוחם נועז לטובת דמוקרטיה ליברלית. התמורה שחלה בו אישרה לא מעט מן הפחדים שליוו את התמוטטות הקומוניזם. החשש הגדול ביותר בארצות כמו פולין והונגריה היה שהן לא יצעדו קדימה, אלא יגלשו אחורה. תרבותן הפוליטית לפני הקומוניזם הייתה אנטי-ליברלית לתיאבון כמעט בכל מובן שהוא, כולל איבה לפלורליזם, כולל שנאת מיעוטים (ובהם כמובן יהודים, או בייחוד יהודים).
אחד המבקרים הבולטים, הרהוטים והאפקטיביים ביותר בשנים האחרונות הוא דונלד טוסק, ראש ממשלת פולין עד 2014, אז נבחר להיות נשיא מועצת אירופה. הכהונה הזו מעניקה לנושאיה את מעמד הדובר הראשי של האיחוד האירופי בשער העמים. טוסק סיים החודש את נשיאותו, ועכשיו הוא עומד בראש מערך של מפלגות ימין-מרכז בפרלמנט האירופי. הוא מדבר השבוע ב"ניו יורק טיימס" על שגיאתם הגדולה של הליברלים באירופה בשנים האחרונות, אולי שגיאתם הגורלית: הימנעותם מלהכיר בחומרת משבר ההגירה הלא-חוקית.
"הפחד הגדול ביותר כיום, לא רק באירופה, הוא שאנשים חושבים שליברליזם הוא שם נרדף לפגיעוּת, לאי-סדר, לתוהו-ובוהו ולחולשה", אומר טוסק. "על הדמוקרטיה הליברלית להיות גם חזקה והחלטית ולפעמים חסרת-מעצורים בהגנה על אנשיה, על גבולותיה, על שטחיה. אם אנשים יתחילו להניח כי אין כל דרך למזג חירות ומערכת ערכים ליברליים עם ביטחון ועם סדר, או אז אין לנו כל סיכוי להשתייר".
זה השער הפרוץ שליברלים לא השגיחו בו, או המעיטו מחשיבותו. זה השער שסמכותנים ושוחרי אנשים חזקים יעברו בו. בזה אין כמובן חדש, זה מה שהתרחש בחברות פתוחות ודמוקרטיות עוד מזמן אתונה ורומא העתיקות. פעם אחר פעם בני אדם הגונים בהחלט התקשו לעמוד בפיתוי להמיר את החולשות המוחשיות של החברה הפתוחה ביתרונות הקונקרטיים של עריצות, או של פחות-דמוקרטיה.
"החלום הסיני" ירד מן הפסים
2019 נפתחה בסימן אנשים חזקים עם דרגות שונות של בוז לדמוקרטיה ליברלית. קשה לכרוך את כל האנשים האלה ביחד, אם בגלל הבדלי אופי, אם בגלל הבדלים בשיטות פוליטיות, ואם בגלל הבדלים בכוונות ובתוצאות.
אין צורך לומר שאינו דומה שי ג’ינפינג הסיני לדונלד טראמפ האמריקאי, ואינו דומה ולדימיר פוטין הרוסי לנרנדרה מודי ההודי, ואינו דומה מוחמד א-סיסי המצרי לטאייפ ארדואן הטורקי. אפשר להוסיף עוד כמה שמות. השם הראשון בכל זוג מציין מנהיג המחוסן לחלוטין מפני פגיעתו הרעה של הבוחר. השם השני מציין מנהיג בעל נטיות דיקטטוריות, שתהליכים דמוקרטיים כלשהם עדיין מתרחשים סביבו ומשפיעים על מעמדו. בהיעדר מבחנים של בחירות אותנטיות אין לנו ידיעה ממשית על שיעור התמיכה בכל אחד משלושת הראשונים. אבל גם במדינות משטרה יש דעת קהל, וכמובן גם מדינות משטרה כפופות לתנאים כלכליים.
אני חושב שאפשר להגיד על כל ששת השמות הללו שהם פתחו את השנה באופן מבטיח יותר, אפילו הרבה יותר, מהאופן שבו סיימו אותה. בסוף 2018 שי ג’ינפינג עמד בשיא כוחו והשפעתו. ספר מחשבותיו הפך לחלק מחוקת המפלגה הקומוניסטית; פרלמנט הבובה של סין הסיר את כל ההגבלות על אורך כהונתו; שי דקלם את חזון "החלום הסיני" שלו בשעה שכנסיות בחלקים של סין נצטוו להחליף את דיוקנו של ישו בדיוקן שי. ישו-שי, שי-ישו.
שנת 2019 העניקה לשי מלחמת סחר מחריפה עם ארה"ב, האטה כלכלית, התקוממות רחוב רבת-חודשים בהונג קונג, פרסומים מפורטים על מחנות הריכוז שמשטרו מקים בחבל שינג'יאנג הצפוני לטובת "חינוך מחדש" של מיליון מוסלמים. בסוף 2019 שי רחוק מאוד מלהיות מחוסל או מובס, אבל הוא כיום עריץ מתגונן, לא עריץ תוקף.
להפחיד את הנתינים
ולדימיר פוטין, שביום האחרון של דצמבר ימלאו 20 שנה לשלטונו, חשף שוב את פחדיו ואת חולשותיו כאשר הגיב באופן חסר פרופורציות להפגנות רחוב במוסקבה במחאה על איסור התמודדותם של אנשי אופוזיציה בבחירות העירוניות. ההתנכלות הנקמנית לשורה של יחידים, שחלקם הגדול היו אלמונים לחלוטין, הייתה סימן של שיתוק מוחין מצד משטר שוויתר על דמיון ועל העזה בענייני פנים לטובת דיכוי מרושע לחלוטין.
סקר דעת קהל מעניין בסוף השנה הראה כי לא עלו יפה מאמצי המשטר להפחיד את נתיניו מפני מזימותיהן של הדמוקרטיות המערביות נגד רוסיה. שיעור הרוסים המתייחסים בחיוב אל ארה"ב גדל פי שניים ויותר במרוצת 18 החודשים האחרונים (מ-20% במאי 2018 ל-47% בדצמבר 2019).
הפחדת הנתינים מפני זרים ומפני מיעוטים לאומיים ודתיים הכרחית להארכת תוחלת החיים של משטרים לא-ליברליים. בהודו, "הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם", הפחדה הייתה חלק ממצע-הפעולה של מפלגת השלטון מאז ניצחה בבחירות של 2014. אבל ניצחונה בבחירות של 2019 שיחרר אותה מכל העכבות.
מאז אוגוסט היא עוסקת בהגדרה מחדש של היחסים בין הרוב ההינדואי הגדול למיעוט המוסלמי. בהודו גם 200 מיליון בני אדם הם בחזקת "מיעוט". המהלך הראשון היה פירוק מדינת ג’אמו וקשמיר, בצפון הודו. זו המדינה היחידה של הפדרציה שרוב תושביה מוסלמים. המסר הבלתי נמנע היה שמוסלמים ראויים למעמד של מדינה פחות מלא-מוסלמים, הרבה פחות.
בתחילת דצמבר תוקן חוק האזרחות של הודו. לכאורה, כדי לעזור לפליטי רדיפות מארצות שכנות. אבל הגדרה דתית של הפליטים לא השאירה מקום לטעות: מוסלמים אינם רצויים. התוצאה הלא-חזויה של החקיקה הזו הייתה התפרצות יוצאת דופן של התנגדות אזרחית בכל רחבי הודו, לא רק מצד מוסלמים. בזמן כתיבת הרשימה הזו, ממשלותיהן של שתי מדינות הודיות הודיעו כי לא יאכפו את החוק. פוטנציאלית, זו קריאת תיגר על עצם אופיה הפדרלי של הודו.
מנה אחרונה לשנה היוצאת ניתנה למפלגת השלטון ביום ב' השבוע, כאשר נספרו הקולות בבחירות לאסיפה המחוקקת של מדינת ג'הארקאנד. אמנם זו אינה מן המדינות הגדולות של הודו, אבל מפלגתו של נרנדרה מודי שלטה בה בחמש השנים האחרונות. השבוע היא הוכתה מכה ניצחת.
בשנה וחצי האחרונות, שליטתה הישירה של מפלגת מודי על שטח הודו הצטמקה מ-75% ל-37%. מודי מוסיף להחזיק בשלטון בהודו, ויוסיף לכוון את מדיניותה בארבע השנים וחצי הבאות. אבל איזה הבדל יש בין מודי עטור הניצחון של מאי 2019 למודי החבול והמושפל של סוף דצמבר.
ה-80 אלף הקובעים
המבחן הפוליטי הגדול של 2020 מחוץ לגבולות ישראל יהיה כמובן בארה"ב. דונלד טראמפ נלחם על נפשו מאז יום נשיאותו הראשון, והשנה הזו לא הייתה יוצאת מן הכלל. אבל בחודש מארס התעורר הרושם שנשיאותו היא בת-איתחול. החקירה הארוכה של חשדות הקנוניה בין מטה הבחירות שלו לבין רוסיה הסתיימה בקול דממה דקה.
טראמפ חגג ניצחון ו"טיהור מלא". הוא אפילו דרש, אולי רק בחצי-רצינות, שיינתנו לו עוד שנתיים בנשיאות כפיצוי על השנתיים שבוזבזו ב"ציד המכשפות" של החקירה. בארה"ב אי אפשר כמובן להאריך כהונות, ומותר להניח שאפילו טראמפ יודע את זה. אבל לעצם הדרישה היה אפקט מחשמל: היא הטעימה את המידה שבה הוא נפל קורבן למזימה חובקת-עולם, ומאשימיו נחשפו בקלונם.
הוא לא הצליח לנוח על זרי הדפנה לאורך זמן. ארבעה חודשים לאחר "הטיהור המלא" הוא השמיע את בקשת "הטובה" לנשיא אוקראינה לחקור חשדות שחיתות נגד יריבו ג’ו ביידן. האיש עם המשרוקית שרק, ההצעה נודעה ברבים, הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים פתח בחקירה, ועשרה ימים לפני סוף השנה, מליאת הבית הצביעה לטובת אימפיצ'מנט, כלומר העמדת הנשיא למשפט הסנאט על שימוש לרעה בכוחו ועל הכשלת הקונגרס במלאכת החקירה.
משפט הנשיא לא יניב את התוצאות שהדמוקרטים שוחרים. לא יימצאו שני שלישים של הסנאטורים כדי להרשיע את הנשיא. הרשעה היתה מעבירה אותו מיד מכהונתו, מה שלא קרה לשום נשיא בתולדות ארה"ב (רק שניים הועמדו למשפט הסנאט).
אבל הנשיא שקיווה לצאת מהתגוננותו הנואשת לפני מארס 2019 חזר אל התגוננות נואשת בספטמבר 2019. אימפיצ’מנט הוא עכשיו חלק בלתי נפרד מן הביוגרפיה שלו. הרבה לאחר שעצמותיו (ועצמותינו) יהיו לאבק, הנשיא ה-45 ייזכר על משפט ההדחה בסנאט.
התוצאות הפוליטיות של האימפיצ’מנט רחוקות מלהתחוור. במידה שהדמוקרטים קיוו לנחשול אדיר של תמיכה בהדחת הנשיא, תקוותיהם התבדו. הסקרים מעידים שהציבור חצוי כמעט שווה בשווה בין מחייבי ההדחה למתנגדיה (אם כי רוב לא גדול תומכים בעצם החקירה).
יתר על כן, במדינות המפתח רוב קטן מתנגדים להדחה. שיטת ההצבעה מעניקה כוח חסר כל יחס למספר קטן של מצביעים בשלוש מדינות במערב התיכון של ארה"ב, שם הוכרעו הבחירות ב-2016 בהפרש כולל של 80 אלף קולות. הדעת נותנת שהבחירות יחזרו ויוכרעו באותן המדינות עצמן. אם יתברר שהתנגדות לאימפיצ’מנט הניעה את ה-80 אלף לחזור ולהצביע בעד טראמפ, הדמוקרטים יוכלו לתלוש את שיער ראשם.
טראמפ לא יסד את מגמת הפופוליזם האנטי-ליברלי מן הימין. אבל ניצחונו העניק תוקף ותנופה למגמה הזו. ניצחון נוסף שלו יאריך את תוחלת החיים של הגל הפופוליסטי, ויעניק רעיונות ליחידים ולקבוצות בשורה של ארצות.
מפלה של טראמפ לא תסיים בהכרח את הגל הזה, אבל תחליש אותו. ג’ו ביידן אומר שאם טראמפ ינוצח, נשיאותו תיחשב להצלחה מקרית וחולפת; אבל אם הוא יחזור וינצח, נשיאותו תטביע חותם עמוק על מהלך ההיסטוריה.
בין 2020 בארה"ב ל-1981 בישראל
את אוזנו של הקורא הישראלי אני מציע לסבר בהשוואה חלקית ולא-מדויקת מחיי ישראל. הליכוד עלה לשלטון ב-1977, ובהתקרב הבחירות של 1981 איבד פופולריות מכל עבר. על פי סקרי הזמן ההוא, למפלגת העבודה נשקף סיכוי טוב לחזור לשלטון בהפרש ניכר. אילו חזרה, ארבע השנים הקודמות היו הופכות לזיכרון דוהה, לקוריוז פוליטי, להערת שוליים על כישלון כלכלי ומדיני.
בבחירות ההן, הלוא הן הבחירות של הצ’חצ’חים לבית דודו טופז, הליכוד ניצח בהפרש של מושב אחד ויחיד. זה הספיק לו כדי לכונן ממשלה. חלפה ללא שוב ההזדמנות להפוך את 1977 לבת-חלוף. תחת זאת היא פתחה את עידן הליכוד בפוליטיקה הישראלית. 2020 עשויה אפוא להיות 1981 של אמריקה.
ואיזו שנה תשווה ל-2020 בישראל? אולי 1958 בצרפת, השנה שבה הצרפתים הכירו כי לא תהיה עוד תקומה לשיטה הפוליטית שמשלה בהם, בהפסקות ובתיקונים מסוימים, כמעט 90 שנה. חוץ מן התוצאות הפוליטיות הברורות של בחירות נוספות ללא הכרעה, זה יהיה ביטוי נוסף לעקרותו של התהליך האלקטורלי, וינחית מכה כבדה על אמונתם של ליברלים כי דמוקרטיה מצריכה בראש ובראשונה נאמנות לתהליכים; שהיא מציינת את עליונות האמצעים על המטרה. זה יישמע הרבה יותר מדי אבסטרקטי במוצאי יום בחירות עם תיקו.
2020 תוסיף לעמוד בסימן השאלה "לאן". היא כנראה לא תהיה שנה מהפכנית. הקלפים לא ייטרפו, הדלתות לא ייטרקו, אבל מפלס האוקיינוסים יוסיף לעלות, יערות ושיחים יוסיפו לעלות באש מברזיל עד קליפורניה ועד אוסטרליה, והתזכורות על הזמן המתבזבז בדרך אל שום מקום יעוורו את רואיהן, אלא אם כן הרואים התעוורו זה כבר.
שנה טובה, יחסית.