אלונה ברקת / צילום: ברני אודוב, באדיבות וואלה!
כדורגל ישראלי הוא סיפור לא פשוט לבעלי קבוצות. הסיכוי שלהם להרוויח כסף לא באמת קיים, תחושת ההישג והאופוריה - אם מגיעה - היא קצרה וחולפת, והאפשרות להתחכך בעילית הכדורגל של אירופה הופכת משנה לשנה לכמעט ולא מושגת. על הרקע הזה נדירים הם הבעלים בישראל שמצליחים לסגור עשור שלם בקבוצת כדורגל. יעקב שחר תמיד היה כאן, מיטש גולדהאר לקח את מכבי ת"א הגדולה והרים אותה עוד קצת. בהפועל ת"א ובית"ר ירושלים כבר קשה לעקוב אחרי תנועת הבעלים פנימה והחוצה.
אבל אלונה ברקת היא סיפור אחר. היא בחרה לרכוש קבוצה שאמרו עליה קדיש, בליגה השנייה, עם חובות, עם קהל שיש לו הרבה מה להגיד. קבוצה ששיחקה באצטדיון כדורגל עלוב, בעיר דרומית ששחקנים גדולים בשיא הקריירה לא מתקרבים אליה. עם נתוני הפתיחה העגומים הללו בהפועל באר שבע, יצאה ברקת לדרך.
איך העשור הזה הסתיים מבחינת הקבוצה, כולם יודעים: עם זכייה בשלוש אליפויות רצופות (2016, 2017, 2018) במהלכו, ששמה קץ להפסקה בת 40 שנה; עם אצטדיון כדורגל חדש שמלא כמעט בכל משחק, ועם עיר שקבוצת הכדורגל שלה הפכה לסצנה מרכזית בה. ובעידן שבו כמעט והפסקנו להאמין שהכדורגל הישראלי מסוגל להתמודד באירופה, באר שבע רשמה עונה אחת יוצאת דופן עם ניצחונות היסטוריים על אינטר האיטלקית, ושבה היא מתמודדת שווה בשווה מול קבוצה מהפרמיירליג האנגלית. על הדרך חתם המועדון על הסכם שת"פ, שרק ימים יגידו את משמעויותיו, עם מועדון הכדורגל של אתלטיקו מדריד.
מה הסוד? שום דבר שלא ניסו פה כבר. השקעה גדולה, שכר שמושך כוכבים ממרכז הארץ ומחו"ל, ובעיקר מיעוט זעזועים בעמדת המאמן, מתוך הבנה שגם עונה אחת קצת פחות טובה היא לא בהכרח כישלון.
זה היה העשור של ברקת, לא רק בגלל ההישגים והדרך. אלא בעיקר, בזכות היותה פורצת דרך בענף שנדיר למצוא בו נשים שרוכשות ומובילות מועדוני כדורגל. לא רק בישראל אלא בעולם כולו. אבל אם צריך להמר על ההמשך, ייתכן שברקת רק הניחה את התשתית לבעלים שיבוא אחריה. סימן השאלה הגדול לגבי המחויבות שלה להמשיך הוצב עם ההחלטה להתמודד בבחירות לכנסת ה-21 עם מפלגת הימין. המיזם הפוליטי לא צלח, אבל בהחלטה הזאת נראה כי הופיעו הסדקים הראשונים לקראת יציאה של המועדון וברקת לדרכים נפרדות.