קווין פייגי / צילום: רויטרס MARIO ANZUONI
קווין פייגי, נשיא אולפני הסרטים של מארוול קומיקס מאז 2007, לקח חברת הפקה מהניילונים והפך אותה לאחת החברות הגדולות בעולם.
התפיסה הרווחת בעולם הקולנוע, מאז שנות ה-50, היא שהמפיק זה הבחור שמציק בזמן שהבמאי, התסריטאי והשחקנים (מי שנחשבים "הכוכבים האמיתיים") עושים את העבודה הרצינית. בהתאם לכך, נדיר שמפיק כלשהו נהיה שם מוכר בקרב ציבור חובבי הקולנוע, ולרוב כשמופיעה על כרזה בקולנוע "מהמפיקים של", זה אומר שהיח"צ היו נואשים למצוא מישהו בסרט שהיה קשור לסרט טוב.
קווין פייגי לקח את התפיסה הזאת והפך אותה על ראשה. מי שאחראי על ההצלחה של סדרת סרטי מארוול - הצלחה שהכניסה 22.5 מיליארד דולר ברחבי העולם, וזה רק מסרטים - הוא לא במאי כזה או אחר, ולא צוות השחקנים המוכשר שהחברה ממשיכה לצבור עד שנראה שכל שחקן בהוליווד נמצא ביקום הקולנועי שלהם, אלא פייגי: האיש שכל הוליווד מנסה לפצח את השיטה שלו ונכשלת בצורה טוטאלית.
האיש אומנם לא המציא את הרעיון של "יקום קולנועי" - סדרת סרטים שכולם מתרחשים באותו יקום, ופעם בכמה שנים כל הכוכבים מהסרטים השונים נפגשים יחדיו בסרט אחד (סרטי מלחמת הכוכבים, קוונטין טרנטינו וקווין סמית' היו שם קודם, למשל) - אבל הוא זה שהפך אותה להצלחה כלכלית וביקורתית שרק גדלה מסרט לסרט.
היקום הקולנועי שיצר הוא חסר תקדים - מאז פיקסאר בעשור הקודם, לא היה אולפן סרטים שרק שמו על סרט מעורר עניין אצל אנשים, בלי קשר לשאלה מה התוכן שלו. בעולם שכולם מנסים לקדם זכיונות מוכרים דרך ריבוטים ורימייקים, פייגי הימר על קבוצה מוזרה בחלל שכוללת דביבון מדבר עם אקדח גדול ועץ בשם גרוט שיכול לומר רק את שמו והפך אותם לשם בית.
על הדרך, פייגי שינה את הרגלי הקולנוע וגרם לכל המעריצים להישאר עד השנייה האחרונה של הכתוביות כדי לצפות בעוד סצנה אחת בתקווה לגלות מידע על הסרטים הבאים.
כל זאת בזמן שהמתחרים האחרים מתרסקים, חלקם תוך סרט אחד ("היקום האפל" של יוניברסל שניסה להחזיר את המפלצות הקלאסיות של האולפן כמו פרנקשטיין, המומיה, והאיש הבלתי נראה), וחלקם באיטיות (אולפני DC, היריבים, שהבינו שהדרך לגרום לסרטים שלהם להצליח היא דווקא לנתק אותם מאותה המשכיות ולתת לכל סרט לעמוד בפני עצמו).
ההצלחה של פייגי היא כל כך עצומה שהיא מפחידה את עולם הקולנוע. לא לחינם הבמאי מרטין סקורסזה ("החבר'ה הטובים", "האירי") יצא נגד הסרטים שלהם - הוא מסתכל על ההצלחה העצומה שלהם ולא רואה את עצמו משתלב בעתיד שלה. כי כשאף אחד לא יכול לשכפל את ההצלחה שלך, השאלה היא האם נשאר משהו לאחרים.