חנין זועבי ואיימן עודה / צילומים: נועם מושקוביץ, לשכת ח"ב איימן עודה
בתחילת העשור, הפוליטיקאי הערבי הבולט ביותר בישראל הייתה פוליטיקאית: חנין זועבי הפכה לשם שמצוי על כל לשון בעקבות השתתפותה במשט "ההומניטרי" לעזה, והנציחה את הסטריאוטיפ על חברי הכנסת הערבים בעיני הימין והמרכז: קיצונים מתנגדי ישראל. כאשר יאיר לפיד הבהיר שהוא לא יהיה מוכן לשבת עם הסיעות הערביות, הוא קרא להם "זועביז". זועבי, מצידה, נהנתה מתשומת הלב והמעמד. מבחינתה, השנאה נגדה רק הוכיחה את הנקודה שלה.
בסוף העשור, ה"זועביז" הפכו ל"איימנים", ובמפלגתו החדשה של לפיד הסיעות הערביות כבר לא פסולות אוטומטית, כאשר ראשי "הרשימה המשותפת" נחושים להיות חלק מהמשחק הפוליטי הישראלי, ובשמאל-מרכז יש לא מעט שקשובים לקריאתם.
אחד מהאחראים העיקריים למהפך הוא דווקא זה שמרבה לגנות אותם: אביגדור ליברמן. לאחר שהוביל הצעת חוק להעלאת אחוז החסימה, ארבע המפלגות הערביות הגדולות, שביניהן לא מעט הבדלים - חד"ש הקומוניסטית (ובעלת כמה וכמה חברים יהודים), בל"ד האנטי-ציונית, רע"ם האסלאמית, ותע"ל בהנהגתו של אחמד טיבי - הרגישו צורך להתאחד כדי שהקולות הערביים לא ילכו לפח.
אבל לתת את הקרדיט לליברמן יהיה שגוי. עם יו"ר אחר לרשימה המשותפת, היא הייתה יכולה להמשיך להיתפס כגוף קיצוני ומוקצה מהמיינסטרים הישראלי. אבל איימן עודה הצליח להיכנס לתודעת הציבור כמישהו אחר: מתנגד לכיבוש כמובן, אבל גם אדם נעים מזג, שלא מתעניין רק בענייני כיבוש, ואכפת לו מכולם ולא רק מהאזרחים הערבים.
הפוליטקאי הצעיר, חמוש בנוכחות מדיה שהופכת אותו לפופולרי בקרב אנשי הטוויטר, אמנם לא מוכן או יכול להיכנס לממשלה, גם שמאלנית, אך לפתע המחשבה שהוא יהיה יו"ר אופוזיציה, תפקיד משמעותי שלוקח חלק פעיל בפוליטיקה הישראלית - נראה סביר.
שיתופי פעולה בין הח"כים הערבים ליהודים היו גם בעבר, אפילו עם המפלגות היותר קיצוניות, אך הם נעשו בצורה דיסקרטית יותר, על מנת שלא לעורר את המצביע המצוי. בעידן הרשימה המשותפת (שכמעט ונקטע לאחר שבבחירות לכנסת ה-21 המפלגות שוב התפצלו, רק כדי לחזור לריצה משותפת יחד בכנסת ה-22), שיתופי הפעולה כבר יותר גלויים, ונעשים עם כולם.
ואולי בכלל מה שעזר לשילוב הפעולה הזה הוא ירידת קרנו הריאלית של הסכסוך הפלסטיני -ישראלי. למרות שבצורה רשמית הרשימה המשותפת עדיין חותרת להקמת מדינה פלסטינית, והצליחה לעורר כעס כשסירבה להשתתף בהלוויתו של שמעון פרס, באופן מעשי רוב הפעמים שבהן נתקלים בשמות מתוך הרשימה ההקשר הוא אחר - האלימות בחברה הערבית, האפליה הגזעית, המצב הפוליטי בכנסת. כאשר המצב בשטחים נהיה קולות רקע, ופתרון מדיני, בטח כזה של שתי מדינות, נראה כהולך ומתרחק, נוצר פתח רחב יותר לדבר על הבעיות במדינה, ואיתן האזרחים הערבים שלה.
זה אולי הסיפור העיקרי של הגוש הערבי בכנסת בעשור הזה - ממספר מפלגות קטנות ש"לא נספרות" בידי הפרשנים, לכוח פוליטי משמעותי - המפלגה השלישית בגודלה, עם יו"ר מוכר שכולם מקשיבים למוצא פיו.