הפועל אום אל פאחם / צילום: הפועל אום אל פאחם
הפועל אום אל פאחם חוללה סנסציה אדירה כשהדיחה את מכבי תל-אביב מגביע המדינה וחגגה לכאורה את ניצחונו הגדול של הספורט. על המגרש, קבוצה מהליגה השנייה שמייצגת את העיר הערבית הגדולה בישראל יכולה לנצח את הקבוצה הטובה והעשירה במדינה, זו שמייצגת במידה רבה את הממסד. זו אמורה להיות ההוכחה לכך שכמו בספורט, אם נותיר את הפוליטיקה בצד ונתרכז בעיקר, ניתן יהיה לפתור את מרבית הבעיות של החברה הישראלית גם מחוץ למגרש שהרי "כל משחק מתחיל באפס, אפס", כמאמר השיר.
רבים בעולם המודרני תלו בספורט את התקווה לשינוי. ברחבי העולם מתקיימים משחקי שלום, נבחרות ממדינות יריבות נפגשות על המגרש והמושג "רוח הספורט" משמש כתקווה לחיים נטולי מחלוקות. הספורט מכונה "המשווה הגדול" וסוציולוגים התייחסו אליו כטיפוס אינטגרציה ומוביליות חברתית אידיאלי וכ"אוטופיה שוויונית". ספורט פתוח הרי לכל מי שיש לו תכונות פיזיות מתאימות וחוקיו שווים בפני עשירים ועניים, קרובים לצלחת ואלה הנהנים רק מן הפירורים. אך לפני שנפתח תקוות שווא, נראה שמדובר באשליה.
בוקר לאחר הניצחון המרגש של אום אל פאחם, שוחחתי עם קולגה תושבת העיר, שסיפרה לי על כך שבאחרונה הורים רכשו ציוד משרדי לגן הילדים נטול התקציב כדי לאפשר לילדיהם לצייר. לעומת זאת, העירייה החליטה לתקצב את שיפוץ האיצטדיון העירוני וזוכה לכך לתמיכה של רוב הקבוצות הפוליטיות בעיר. לכאורה, עוד הוכחה לאמונה שספורט יכול להוביל לשינוי חברתי, שהרי אם נצליח בספורט, גם מצבם של גני הילדים ישתפר. אבל האם זו באמת המציאות? האם באמת ניתן לקיים את הקלישאה השחוקה ולנתק את הפוליטיקה מהספורט? כנראה שלא.
כתגובת נגד לאשליית השילוב, הציע הסוציולוג האמריקאי ג'יי קוקלי לבחון את סיכויי ההשתלבות של צעירים שחורים בקבוצות מקצועניות. אם הספורט הוא מתכון למוביליות, השקעה באימון מגיל צעיר עשויה לשרת את הילדים בעתיד. אלא שהנתונים מצביעים על תמונה הפוכה: סיכוייו של צעיר שחור לשחק בליגת הפוטבול המקצוענית עמדו בשלהי שנות ה-90 על 1 ל-50 אלף, בליגת הכדורסל - על 1 ל-166 אלף ובליגת הבייסבול על 1 לחצי מיליון. במילים אחרות, הטענה לפיה מי שמשקיע מצליח כאילו השמיים הם הגבול היא במקרה הטוב טעות ובמקרה הפחות טוב, מניפולציה שתפקידה לשרת את הקבוצות החזקות מאחר ולמעמד, למוצא האתני ולמגדר יש עדיין השפעה רבה על המוביליות בספורט ובכלל.
אם כך, הניצחון של אום אל פאחם הוא הישג ספורטיבי מרשים, אך רחוק מלבטא השתלבות חברתית וצמצום פערים בין יהודים לערבים בישראל. יתרה מזאת, אפילו במשחק עצמו הפוליטיקה לא הופרדה מן הספורט והאגרסיביות הרבה שהיפנו שוטרים ומאבטחים כלפי אוהדי הקבוצה בתורים שהשתרכו בכניסה לאצטדיון מעידה על היחס המפלה כלפי האוכלוסייה הערבית. כך גם הפנייה התמוהה של מנהל מכבי תל-אביב, יואב זיו, לכרוז להפסיק לדבר בערבית במערכת הכריזה בטענה שבכך הוא מלהיט את היצרים. במילים אחרות, ניצחון, גדול ככל שיהיה, לא מעיד על אוטופיה שוויונית.
אגב, הקלישאה שבספורט כל אחד יכול שגויה גם ברמה האישית. לאחרונה הוצגו סיפוריהם המרגשים של כוכבי כדורגל כיובל אשכנזי ודולב חזיזה, שהצליחו להגיע לפסגת הכדורגל הישראלי למרות שמאמני הנוער לא האמינו בהם וחרף העובדה ששיחקו בליגות נמוכות. מהתיאורים שהציגו בהסכת "הפודיום" עלתה תמונה דומה: הם האמינו בעצמם וחרף העובדה שלא הגיעו מרקע עשיר, הצליחו לפנות את הזמן ולהשקיע בחלום שלהם. רבים אחרים במצב דומה מוותרים על החלום. נראה שלא לכל סיפור יש סיכוי להפוך לסיפור סינדרלה.
אז מה אפשר לעשות? הספורט הישראלי ישתפר רק בזכות השקעה בתשתיות ובחינוך, גם תרבות ספורטיבית לא תזיק, אך היא תיווצר כשהממשלה תתייחס לספורט כראוי ואולי תהפוך אותו לכלי לשינוי חברתי. אך חשוב מכך, בל נשלה את עצמנו שהישגי קבוצה ערבית או ספורטאי שהגיע משום מקום יכולים לשמש כמסלול עוקף להשקעה ציבורית רחבה. רק חינוך ציבורי איכותי, השקעה עצומה בתשתיות, בתחבורה הציבורית, בבריאות וברווחה, יכולים לייצר "אוטופיה שוויונית". במילים אחרות: הפתרון לאי השוויון הוא מדינת רווחה אוניברסלית ולא שער מדהים של ריף מסיקה ואפילו לא לילה של שכרון חושים בוואדי עארה.
הכותב הוא דוקטורנט בבית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, מרצה באוניברסיטה הפתוחה ובבינ"ה, התנועה ליהדות חברתית