צרויה שלו / צילום: כפיר זיו
בתחילת החודש טסה צרויה שלו לז'נבה כדי לקבל בפעם ה-11 בקריירה שלה פרס, הפעם על ספרה "כאב". רק שהפעם היה זה פרס מיוחס במיוחד, פרס "יאן מיכלסקי", השלישי בחשיבותו אחרי ה"נובל" וה"בוקר". הזכייה חיזקה את מעמדה כסופרת הישראלית המצליחה ביותר מעבר לים, שספריה תורגמו עד כה ל-26 שפות.
היא ידעה שהגיעה לרשימה הסופית של המתמודדים על הפרס, אך לא האמינה שתזכה בו עד שהתקשרה אליה נילי כהן מהמכון לתרגום ספרות עברית, שאחראי על תרגום ספריה והפצתם בעולם, ובישרה לה שמייסדת הקרן שמעניקה אותו מבקשת לדבר איתה.
"הייתה שמחה מאוד קצרה", אומרת שלו, שיערה הארוך מחליק על גבה הצנום. מדברת לאט, בוררת הברות ומילים, בונה מהן משפטים מורכבים בשקט מרוכז: "מיד אחרי שהודיעו לי שזכיתי התחלתי לדאוג. צריך לכתוב נאום באנגלית, מה אלבש? עם מי ירדן הבן הצעיר יישאר כשנטוס?
"הגענו לז'נבה יום לפני הטקס ומיד לקחו אותנו למסעדה בלוזאן. אני לא אוהבת מסעדות, רק אוכל פשוט, ופתאום ישבתי שעות במסעדת יוקרה עם 30 מנות ויינות שמתבזבזים עליי. אני גם לא אוהבת לנסוע וקשה לי להופיע בגלל פחד במה, ועוד לנאום באנגלית".
בקיצור, נשמע כמו סיוט בתפאורה מדהימה.
"לא סיוט, חוויה אחרת. למחרת נסענו לבית הארחה יפהפה לאמנים שהקרן ארגנה ואגב, גם הציעה לי לשהות שם כמה חודשים כדי לכתוב, אבל אין לי עניין, אני צריכה את הבית שלי כדי לכתוב. התחילו הנאומים, והשופט דיבר יפה על הספר שלי".
קיבלת סכום נאה, 176 אלף שקל.
"וזה מקל, בעולם כל-כך לא בטוח, שחוסר הביטחון הכלכלי שלו רק עולה ומחמיר עם הזמן".
כשספרייך מתורגמים בהרבה מדינות ונמכרים יפה, אי אפשר לחיות ברווחה ולכתוב בשקט?
"26 שפות זה נשמע המון וזו זכות גדולה, אבל ברוב המקרים הספרים המתורגמים לא מגיעים לקהל רחב, ולכן זה יותר כבוד ועונג מאשר פרנסה".
גם אם הם נמכרים באמזון?
"אני מקבלת דוחות ולא עורכת השוואות, אולי אני לא מעודכנת. אבל כשקורה כמעט נס וספר הופך לרב מכר משמעותי, אז התמונה משתנה ואפשר לממן בשקט כמה שנים של כתיבה".
פרס כמו "יאן מיכלסקי" זה כלי שיווקי מעולה.
"אני מניחה שבכמה ארצות המכירות יעלו. אני לא יוזמת, כי אני עסוקה בכתיבה ובענייני הבית והילדים. עכשיו אני נמצאת ברצף של לילות לבנים של כתיבת הספר החדש וזה תענוג. כשדברים מגיעים אליי, אני שמחה לשתף פעולה, וכל הדברים הטובים קרו בלי יד מכוונת ובלי מאמץ יחצ"ני יוצא דופן. כל הסופרים הישראלים שנמכרים בעולם יוצאים למסעות בעולם כשהמו"ל מזמין אותנו".
המכון לתרגום ספרות עברית מתחיל את תהליך תרגום ספריה של שלו עם יציאת הספר בעברית. לרוב, מגיעות מיד בקשות ממדינות שבהן ספריה הצליחו בעבר: גרמניה, צרפת, פולין, איטליה וכעת גם שוויץ. בצרפת כבר יש לה מתרגמת קבועה שמקבלת ממנה התראה של שנה לפני שהספר יוצא לאור כדי שתתפנה אליה.
בגדול, היא משאירה למכון התרגום ולהוצאת כתר בארץ לנהל לה את העניינים הכלכליים, והיא מתרכזת בכתיבה. "אני לא יכולה לטפל בעניינים אחרים, כי זה מכניס אי שקט לכתיבה, שהיא איטית מאוד, גם בגלל שאני פדנטית ויסודית וגם כי כל נסיעה ארוכה קוטעת את הרצף".
סופרים חיים מהרצאות. ואת?
"זה חלק מהפרנסה. אני לא יוזמת, וגם לא מסרבת. אני נמצאת בכמה מרכזים שמשווקים הרצאות".
את לא דוחפת את עצמך ברשתות החברתיות.
"אין לי פייסבוק, רק מיילים ו-ווטסאפ. אני לא מספיקה לעשות את זה וכנראה שאני מפסידה. מדי פעם מזמינים ממני טור בעיתון בגרמניה, אבל הקיום הוא מכתיבה ותמלוגים".
את מנצלת את הזמן בטיסות לחו"ל לכתיבה?
"בדרך כלל לא, אבל עכשיו, לכבוד נסיעת עבודה לארה"ב, קניתי מחשב נייד לראשונה, ולא הצלחתי לכתוב מילה. אף פעם לא נסעתי להתנתק כדי לכתוב. אני עושה את זה אצלי בבית עם החתולים והילדים והרעש, זה שילוב מפרה ומפריע. יש לי חדר עבודה צמוד למטבח ואני סוגרת את הדלת, אבל היא לא נעולה וכולם נכנסים. פעם קיבלתי ממשכנות שאננים חדר עד הצהריים. הייתי מגיעה לשם כל בוקר ומסתכלת על הנוף ומתקשרת לחברות כדי לחלוק אותו, ואחר כך מסתכלת על המיטה המוצעת, מנסה אותה, מקומות יפים מדי מפריעים לי לכתוב".
היא התחילה את הקריירה הספרותית שלה כלקטורית בהוצאת כתר בשנות ה-80 ומונתה לעורכת ספרי עיון וסיפורת, בין היתר ערכה את ספריהם של יאיר לפיד וסביון ליברכט, וכשעבדה כעורכת בהוצאת קשת, ערכה את רם אורן ואת שלי יחימוביץ', והמשיכה בעבודת העריכה גם אחרי שספריה הפכו לרבי מכר. הראשון שפרסמה היה ספר השירה "מטרה נוחה לצלפים" ב-1988, ואחר כך "רקדתי עמדתי". היא פרצה עם "חיי אהבה", ואחריו באו הרומנים "בעל ואישה", "ילד של אמא", "תרה", "שארית החיים" ו"תראו את הילד", וב-2015 יצא לאור "כאב", שזיכה אותה בפרס החשוב ארבע שנים אחר כך.
"כאב" מספר על איריס, שאהוב נעוריה חוזר לחייה, שנים לאחר שנטש אותה בגיל 17, אחרי שהיא נפצעת בפיגוע טרור בירושלים ומטופלת במרפאת הכאב שבה הוא עובד כרופא. היא מיטלטלת בין חייה היציבים כמנהלת בית ספר מצליחה, עם בעל וילדים, ובין ההזדמנות הנדירה לאהבה שנייה.
שלו הכניסה לעלילה לראשונה את הפיגוע שחוותה ב-2004 ברחביה, כשחצתה את הכביש במעבר חציה ואוטובוס שעליו מחבל מתאבד התפוצץ מולה. היא נפצעה, נותחה, הייתה יותר מחצי שנה בפוסט טראומה ועברה שיקום ארוך. היא מספרת שהרגישה צורך בלתי נשלט לספר שוב ושוב על האירוע למי שהסכים לשמוע והבטיחה שלעולם הוא לא יופיע אצלה בכתובים. ואז, כשהתחילה לכתוב את העמוד הראשון של "כאב", הפיגוע היה שם.
איך מגיבים בחו"ל לסיפור הפיגוע?
"הטרור הוא עניין גלובלי יותר ממה שהיה לפני 20 שנים. כשאני מופיעה בחו"ל, אני נשאלת על הפיגוע כי יודעים שהוא חלק מהביוגרפיה שלי. מעניין אותם להכיר את החוויה הישראלית כמו שאני מתארת אותה, שהיא רגשית ומשפחתית. בעיקרון, אני משתדלת לשמור על דיבור פוליטי מינימלי, כדי שהפוליטיקה לא תשתלט על הספרות. לא הייתי עסוקה בהאשמות או שנאות. ברור שהטרור מעורר בי חלחלה, אבל הוא לא שינה את עמדותיי הפוליטיות. שנה אחרי הפיגוע כבר התייצבתי במחסום ווטש, ואני מחויבת ל'נשים עושות שלום'".
ובעלך, איל מגד, תומך בליכוד.
"איל ואני לא מסכימים כמעט על שום דבר".
כשבעולם, שלו זוכה לכבוד גדול, בארץ, כתב מבקר על "כאב": "זו ספרות פופולרית יעילה וטובה מסוגה". כשהקראתי לה את המשפט, הרגשתי שהיא מתכווצת. "אני לא אוהבת את זה בכלל", אמרה.
את מה? את המילה פופולרית?
"אפשר לפרש את זה בכל מיני דרכים. כשאני כותבת, אני לא חושבת על מכירות ואל מי זה ידבר, לא מנסה לקלוע לטעם של אף אחד אלא כותבת ממקום אינטימי ואותנטי. היה לי מזל שהספרים שכתבתי מהמקומות האלה נגעו בהרבה קוראים כי נוצרת חוויה רגשית שקשורה לאינטימיות של הכתיבה, גם בעלילה, בשפה ובסגנון, שאני מקדישה להם המון, איך לספר את הסיפור - קול המספר, לא פחות מהעלילה. ספרות פופולרית היא בעיניי ספרות פשוטה מהדרך שאני מנסה לכתוב.
"בארץ עדיין יש הבדל בין היחס לנשים שהן סופרות מצליחות לעומת גברים מצליחים. אם גבר היה כותב רב מכר, אף אחד לא היה הופך אותו לספרות פופולרית, גם אם היה כותב על הנושאים הכי נשיים. בישראל קשה לקבל אישה סופרת, בחו"ל אני פחות מרגישה את זה".