בשנה החולפת לא חסרו דרמות בכלכלה העולמית, כולל תפנית מינורית לכאורה, שמעידה על שינוי עמוק. הבנק המרכזי בארה"ב, הפדרל ריזרב, נטש את תוכניותיו להמשיך ולהעלות את הריבית, ואפילו הפך כיוון והוריד אותה מעט. עשר שנים אחרי המשבר הפיננסי, מי שציפה שנחזור לעולם של ריביות גבוהות ואינפלציה מתונה, שוב התבדה.
מנגד, ולא מעט בזכות הפדרל ריזרב, המשיך הסיפור הגדול של העשור האחרון, שלעיתים לא מודגש דיו: ההתאוששות הכלכלית בארה"ב ובעולם המשיכה, ואפילו חילחלה אל משכורות העובדים.
כל זה קרה בכלכלה עצמה. אבל ברקע אפשר היה לזהות שינויים בשיח הכלכלי, סימנים לחשיבה מחדש בקרב כלכלנים ומקבלי החלטות כאחד. בפתח השנה החדשה, "גלובס" מסמן שלושה שינויים בשיח הכלכלי מהשנה החולפת - ואת החזון שעשוי לעלות למרכז סדר היום בשנים הקרובות.
1. גלובליזציה: הסחר החופשי כבר לא כל כך מושך
בחודש אוקטובר האחרון פרסם הכלכלן פול קרוגמן מאמר שבו הוא מכה על חטא. קרוגמן, שזכה בפרס נובל על מחקריו בתחום הסחר הבינלאומי, קבע שהוא וחבריו ביצעו 'טעות משמעותית' כשדיברו על הגלובליזציה בשנות ה-90. באותה תקופה הם הסתכלו על התמונה הגדולה, ושאלו שאלות כמו מה הגלובליזציה תעשה לפער בין עובדי צווארון כחול לעובדי צווארון לבן בעולם, או איך היא תשפיע על מדדי אי שוויון - והכל בטווח הארוך.
הם לא שאלו מה הגלובליזציה, וליתר דיוק הזינוק בסחר, יעשו בטווח הקצר למגזרים ספציפיים, כמו עובדי ייצור בארה"ב. אלה העובדים שנפגעו כתוצאה מ"זעזוע סין" - כותרת מחקר מצוטט של הכלכלן דיוויד אוטור מ-MIT על השתלבות סין בכלכלה העולמית. אוטור מצא שהתחרות מול סין הובילה לאבדן של כמיליון משרות ייצור בארה"ב, רבות מהן מרוכזות באזורים ספציפיים, ועוד כמיליון משרות נלוות.
הנשיא טראמפ עם נשיא סין שי ג'ינגפינג / צילום: רויטרס, Thomas Peter
חוסר הנחת של העובדים האלה שיחק תפקיד מרכזי בעלייתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
קרוגמן כתב במבט לאחור: השווקים כבר נפתחו, סין כבר השתלבה בכלכלה העולמית, והאירוע ההיסטורי החד פעמי הזה לא יחזור על עצמו. ואילו בשלב הנוכחי, לפי קרוגמן, דווקא ניסיון להפוך את כיוון הגלובליזציה, למשל באמצעות מכסים, יגרום לזעזוע חדש. אבל ייתכן שהתהליך הזה, של היפוך הגלובליזציה, בעיצומו, ולאו דווקא מהשיקולים הכלכליים המעסיקים את קרוגמן, אלא מסיבות רחבות יותר.
השיח בארה"ב, ובעצם בעולם, כבר חרג מדיונים על סחר חופשי ועל צדק חלוקתי, וגלש למישורים אחרים, כולל הביטחוני. במקום 'עולם שטוח', מסתבר שאנחנו חיים בצל תחרות בין מעצמה הגמונית (ארה"ב), ומעצמה עולה (סין).
התחרות הזו תעצב כנראה גם את השנים הקרובות. כך שסחר חופשי הוא לא מה שהיה פעם, ולא רק בגלל ההכרה המחודשת שיש לו מנצחים ומפסידים, אלא בגלל מזיגה של כלכלה ופוליטיקה. ויש עוד דוגמאות כאלה.
2. "היד הנעלמה": סומכים פחות על השווקים
עוד כלכלן שעורר הדים בשנה החולפת הוא פרופ' בראד דה לונג, כיום מרצה לכלכלה באוניברסיטת ברקלי, ובעברו בכיר באוצר בתקופת קלינטון. בראיון מדובר, דה לונג הכריז שהדרך שלו ושל חבריו לפלג ה'ניאו-ליברלי' של המפלגה הדמוקרטית, כהגדרתו, הגיעה למבוי סתום, ושזה הזמן להעביר את הלפיד לאגף השמאלי במפלגה.
למה הכוונה שלו ב'ניאו-ליברליזם'? דה לונג הסביר שהוא וחבריו ניסו למצוא פתרונות מבוססי שוק שיקדמו מטרות חברתיות, למשל רפורמת הבריאות של הנשיא אובמה, או יצירת שוק לפליטות פחמן - מתוך שאיפה לבנות שיתופי פעולה עם פוליטיקאים מהצד הימני של המפה, וזה פשוט לא קרה.
דה לונג מציע הסבר פוליטי, אבל יש מי שהולכים רחוק יותר. למשל, מייק קונקזל, מ'מכון רוזוולט' בניו יורק, שהסביר שהעניין הוא לא רק שהדמוקרטים לא הצליחו לשכנע את הרפובליקנים. המדיניות הניאו-ליברלית עצמה לא סיפקה את הסחורה, ולא הובילה לצמיחה מהירה יותר שכולם נהנים ממנה.
ואליזבת וורן. המשבר הכלכלי הותיר צלקות עמוקות / צילום: רויטרס, Lucas Jackson
כך או כך, הדיון הזה מסמן שינוי כיוון שמשתקף בפריימריז הדמוקרטים: הפתרונות שבהם דנים המועמדים השונים מתרחקים מהשווקים ונותנים מקום הרבה יותר נרחב למדינה - משירותי בריאות, דרך חינוך, ועד קו אגרסיבי מול המערכת הפיננסית והמונופולים הגדולים.
אלה דיונים אמריקאים, אבל גם בעולם אפשר למצוא, למשל, התלהבות מחודשת מהרעיון של התערבות של המדינה בכלכלה, מה שנקרא 'מדיניות תעשייתית'.
3. צנע? גירעון הוא כבר לא מילה מגונה
מהצד השני של המפה הפוליטית, אפשר למצוא גם במדיניות של הנשיא טראמפ היפוך כיוון בנוגע לסחר החופשי. אם כבר, הוא חובב מכסים ומלחמות סחר. אבל זה לא השינוי היחיד. אחרי שנים של הטפה לאחריות תקציבית, הרפובליקנים העבירו קיצוצי מסים, לצד גידול מסוים בהוצאות, שהובילו לזינוק בגירעון.
הידוק חגורה? צנע? זה לא מעניין כרגע. זו לא הפעם הראשונה שנרשם דפוס כזה בארה"ב (הכלכלן ג'פרי פרנקל מהרווארד הצביע עליו לפני שנים), אבל אפשר לזהות מקבילות גם במקומות אחרים. למשל אצל ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון שמתנער ממדיניות הצנע שהובילו קודמיו בראש המפלגה השמרנית.
בוריס ג’ונסון / צילום: רויטרס
זה לא רק הפוליטיקאים. גם בקרב בכירי המקרו כלכלנים - למשל בנאום מדובר שנשא בתחילת השנה שעברה אוליבייה בלנשאר, לשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע, עליו כתבנו בעבר - יש הקוראים לחשיבה מחודשת על גירעונות ועל חוב, במיוחד בעידן של ריביות אפסיות והיעדר אינפלציה.
הגירעון בארהב הכפיל את עצמו מ-2015
כשלבנקים המרכזיים לא נותר מרחב תמרון כדי להמריץ את הכלכלה, הם מסבירים, הכדור עובר אל הממשלות שצריכות להוציא יותר. זה גם המסר שמנסה קריסטין לגארד, הנשיאה הטרייה של הבנק האירופי המרכזי, להפנות אל מדינות המאמינות בחיסכון מעל הכל, כמו גרמניה.
4. האם משבר האקלים יוציא אותנו מהבוץ
איך השינויים האלה בשיח יתורגמו, אם בכלל, לשינוי במדיניות בשנה הקרובה ומעבר לה? קשה לומר. אפשר בהחלט לדמיין מצב שבו מה שהיה הוא מה שיהיה, כלומר עסקים כרגיל לטוב ולרע. אפשר גם לשרטט תרחישים פחות סימפטיים, של מתח גיאו-פוליטי גובר - אבל ברוח אופטימית בפתח השנה, נניח לתרחישים האלה כרגע.
ובכל זאת, הנה עוד כיוון. כשמחברים את הדגש המחודש על שוויון, עם הקריאות ליותר פעלתנות ממשלתית, ועם האתגר הגדול של תקופתנו - שינוי האקלים - אפשר לסמן חזון: פרויקט שאפתני להשקעות באנרגיה ירוקה והפחתת פליטות פחמן, שיוביל גם לצמיחה שוויונית יותר. גרסה עדכנית של "הניו דיל" מימי השפל הגדול במאה הקודמת.
הפגנת מחאה בשדרות רוטשילד בתל אביב לקראת פסגת האקלים במדריד / צילום: שני אשכנזי, גלובס
זה רעיון שמשתעשעים בו בצד השמאלי של המפה בארה"ב, שגרסה מקומית שלו הוצגה בחודש שעבר בכנס הורביץ, ושגרסה שלו כבר אומצה בחודש שעבר על ידי הנציבות האירופית - צריכה לעבור עוד תהליכי חקיקה כדי להפוך למציאות. עוד חזון למועד, אבל סביר בהחלט שבעשור הקרוב נשמע הרבה על "הגרין ניו דיל".
הפחתת החוב היא כבר לא חזות הכל
אילו שינויים חלו בשיח הכלכלי בשנה החולפת בישראל? למען האמת, קשה לזהות שינויים מובהקים כאלה: כמו בתחומים אחרים, גם כאן מערכת הבחירות האינסופית השרתה קיפאון כללי. אם היה נושא אחד ששלט בשיח, ואולי לא לגמרי בצדק, זה הגירעון, שהוא אחרי הכל כלי ניגוח מעולה.
אין ספק שהחריגה מיעד הגירעון, בוודאי לאור התנודות במספרים שיצאו ממשרד האוצר, הם נושא שיש לעסוק בו. ועדיין, את הגירעון אפשר לסגור באופן פשוט יחסית שברור לכל: יותר הכנסות ופחות הוצאות, וזה כנראה מה שיקרה לכשתקום סוף סוף ממשלה חדשה. איך בדיוק לעשות את זה, ומי ישלם את המחיר - זה כבר עניין למאבק פוליטי.
אמיר ירון \ צילום: אונ' פנסילבניה
בכל זאת, אפשר אולי לסמן שני ניואנסים המבשרים על שינוי בשיח סביב הגירעון, ושניהם מסתתרים בנאום שאותו נשא נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, בכנס הורביץ בחודש שעבר. הראשון, בעצם, הוא השינוי שלא קרה. למי שציפה שירון, יוצא אוניברסיטת שיקגו, יביא לשינוי דרמטי בקו של בנק ישראל, ציפתה הפתעה: ירון הבהיר שההוצאה האזרחית בישראל נמוכה, והסביר ש"העלייה שראינו בהוצאה האזרחית בשנים האחרונות היא תוצאה של העובדה שלממשלה היה צורך לתת מענה לדרישות התקציביות של הציבור". במילים אחרות, בנק ישראל עדיין תומך בסגירת הגירעון באמצעות העלאת מסים, לצד התייעלות.
אבל ירון המשיך ודיבר על נושא שבנק ישראל שם עליו דגש בשנה החולפת - העלאת הפריון במשק, כולל באמצעות שדרוג מערך התחבורה הציבורית, שגולת הכותרת שלו היא מטרו בגוש דן. בניגוד מסוים לעמדה הקודמת שלו, וכפי שמצביע מיקי פלד, שגם ניתח את הנושא מעל דפי "גלובס", ירון הבהיר בנאום שלו כי מבחינתו, אם עד צאת הפרויקט לדרך הממשלה כבר תשתלט על הגירעון, ואם יוגדר תקציב סגור וייעודי לצורך המטרו, אפשר יהיה "לתמוך בפרויקט על ידי גידול מסוים בגירעון". כלומר, גם בבנק ישראל, כמו בעולם, יש פתיחות לנצל את סביבת הריבית הנמוכה לצורכי השקעה - שמן הסתם גם תחזיר את עצמה ויותר.
אורי פסובסקי ועמירם ברקת
כתבות
ני"ע
