דעה: דוח העוני פוגע בטיפול בצמצום העוני

מוטב לעזור לחלשים במקום לספור אותם. ייתכן שאם הממשלה תפעל לשפר את חיי אזרחיה, ובעיקר אלה שבמצוקה, שיעורי העוני יגדלו, לשמחת חוגגי פסטיבל העוני • דעה

חסר בית / צילום: שלומי יוסף
חסר בית / צילום: שלומי יוסף

כמידי שנה, עם פרסום דוחות הביטוח הלאומי ומגוון דוחות אלטרנטיביים על שיעורי העוני, התקשורת חוגגת בהפרזות על המצב העגום בישראל בהשוואה למדינות המפותחות, על מיליוני הילדים הרעבים, על מצוקת הנכים, לרוב בצירוף צילומים של קשישים מחפשים מזון בפחי האשפה. אבל מי שמכיר את הגדרת העוני ואופן מדידתו מקבל את הרושם שהשיח התקשורתי מבוסס בעיקר על חוסר הבנה. הביקורת על הממשלה סביב דוח העוני דווקא מסיטה את תשומת הלב ממחדלי הממשלה בטיפול בסוגיות הכלכליות והחברתיות.

מספר הערות על דוח העוני:

1. ישנן משפחות חרדית לא מעטות שבהן האם עובדת במשרה מלאה, בשכר שאינו רחוק מהממוצע בישראל, והאב לומד בכולל ומקבל קצבאות שונות. למשפחה 8-9 ילדים, ובני המשפחה בריאים בגופם ובנפשם. למשפחה קורת גג, מזון מספיק, בגדים סבירים ושירותי בריאות ציבוריים (באיכות גבוהה בהשוואה בינלאומית). המשפחה חיה בצניעות כלכלית אבל אין מצוקה. המשפחה כמובן מתחת קו העוני. מדוע עלינו להיות מוטרדים מהעוני של המשפחה והילדים? רצוי לדעת שגם אם שכר האם יוכפל ל-20 אלף שקל לחודש, המשפחה עדיין יכולה להיות מתחת קו העוני.

ובכן, חלק מהייחוד של ישראל בהשוואה למדינות המפותחות הוא ריבוי המשפחות שבוחרות להסתפק במפרנס אחד ולהביא לעולם ילדים רבים. מדובר על עוני מבחירה. ולכן ברור לחלוטין שיהיו בישראל הרבה יותר עניים, ובעיקר ילדים עניים, בהשוואה לכל מדינה מפותחת אחרת. ועוד יש לזכור שהעוני הנמדד הוא יחסי. עני בישראל אינו ילד או מבוגר שסובל מרעב, מהעדר קורת גג, או לבוש בסמרטוטים. העניים בישראל גם נהנים ממערכת החינוך והבריאות הציבוריים.

2. עובדים ועניים. העבודה לא תמיד מחלצת מעוני - יש משפחות שבהן יש מפרנס אחד ולפעמים אפילו שניים, ובכל זאת הן מתחת לקו העוני, למשל בגלל השילוב של שכר נמוך וריבוי ילדים. בעבר, עד תחילת שנות ה-2000, היו הרבה יותר עניים בישראל שחיו מקצבאות. הגידול במספר המשפחות העובדות העניות אינו תוצאה של התדרדרות של משפחות עובדות רבות אל מתחת לקו העוני, אלא תוצאה של הצטרפותן של משפחות עניות למעגל העבודה. המעבר מקצבאות לעבודה, הרבה בזכות קיצוץ הקצבאות בתחילת שנות ה-2000, הוא מבורך. הקיצוץ בקצבאות הגדיל את העוני בטווח הקצר, אבל הכניס את ישראל למסלול של שיעורים גבוהים של השתתפות בשוק העבודה ובסופו של דבר תרם לצמצום בשיעורי העוני.

3. הקיצוץ בקצבאות הקטין את הפער בין שיעורי העוני בהכנסה הכלכלית (הכנסה ברוטו) לבין שיעורי העוני בהכנסה הפנויה (הכנסה נטו בתוספת קצבאות). כיום, ישראל בולטת בהשוואה לממוצע המדינות המפותחות בפער הנמוך בין שני חישובי העוני (למרות שיש לציין שדוחות ביטוח לאומי מתעלמים מחלק מההכנסה ומהבעלות על דירה בחישובי העוני). כלומר, ממשלת ישראל לא עושה הרבה בהשוואה לעולם לצמצום העוני על ידי קצבאות, ורבים שמגדירים עצמם "חברתיים" קוראים להגדלת הקצבאות לעניים. אבל מדובר בדרישה מזיקה: הגדלת קצבאות ילדים, אברכים והבטחת הכנסה, תעודד בעלי כושר השתכרות נמוך להימנע מעבודה ויכולה בסופו של דבר להוביל לגידול בעוני ובילודה, כפי שהיה המצב לפני קיצוץ הקצבאות, כאשר ישראל הייתה מאופיינת בשיעורי השתתפות נמוכים בכוח העבודה.

4. די מפתיע למעשה שהעוני לא גדל משנה לשנה, כשלוקחים בחשבון את הדמוגרפיה. מספר המשפחות החרדיות שבוחרות לחיות בעוני גדל לאורך השנים. יש הטוענים, ובצדק מסוים, שאולי זכותם של מבוגרים לבחור בעוני, אבל תוהים לגבי זכותם של הורים לכפות עוני על ילדיהם. קשה לזלזל בטענה הזו, אבל המסקנה שרצוי להגדיל קצבאות ילודה ובכך להכביד את הנטל על מי שבחר להסתפק בשנים-שלושה ילדים ולעודד עוד ילודה בקרב העניים, אינה סבירה לדעתי. ואם מתערבים לאנשים בהחלטותיהם לגבי ילדיהם, מדוע אנחנו מאפשרים לציבור החרדי למנוע מילדיהם חינוך ראוי? או מדוע אנחנו לא דורשים למנוע את שטיפת המוח הדתית שהורים עושים לילדיהם? כדאי לזכור שהחרדים סבורים שדווקא הציבור החילוני הוא זה שעושה עוול לילדיו, ולכן נדמה לי שכדאי לצמצם את ההתערבות של החברה בהחלטות של משקי בית, ובכלל זה רצוי לא לסבסד ילודה, בעיקר לאור ההשלכות הכלכליות והסביבתיות של גידול האוכלוסייה.

5. בסופו של דבר בהחלט כדאי להיות מוטרדים מהמצוקה ומהעוני בישראל, אבל מוטב לא להתרגש מנתוני העוני הרשמיים, ובוודאי שרצוי להתעלם לחלוטין ממגוון דוחות העוני האלטרנטיביים, שהם ברובם מניפולטיביים. כדאי להיות מוטרדים מהפריון הנמוך של העובד הישראלי (בהשוואה לפריון העבודה במדינות המפותחות) ומיוקר המחיה, ורצוי לדרוש מהממשלה לפעול לשיפור רווחת הציבור. השילוב של פריון עבודה נמוך, שמוביל לשכר עבודה נמוך, עם מחירים גבוהים של מוצרי הצריכה, תורמים למצוקה של אזרחי ישראל, אבל לא משפיעים על העוני הנמדד. רצוי להבין שאם ממשלת ישראל תעשה (לשם שינוי) את הדבר הנכון, ותפעל בצורה נחרצת למען רווחת הציבור בישראל, היא יכולה להעלות את רמת החיים של כל הציבור, ובו בזמן להגדיל את העוני הנמדד.

ירידה ביוקר המחיה, כתוצאה מהסרת חסמי יבוא ומהגדלת התחרותיות במשק, תאפשר לתושבי ישראל לקנות יותר מוצרים ולהעלות את רמת החיים. אבל למהלך חשוב זה, שישפר בעיקר את מצב העניים, אין כל השפעה על מדידת העוני. העוני בישראל נמדד לפי ההכנסה, בלי קשר לכוח הקנייה. ומה לגבי הגדלת פריון העבודה וההכנסה? מאחר והעוני הנמדד הוא יחסי, ובפרט המדידה היא ביחס להכנסה החציונית, הרי ברור שאם פריון העבודה והשכר עולים, גם קו העוני עולה. עם העלייה בקו העוני גם ההכנסה של משקי הבית העובדים בישראל, שנמצאים בסביבת קו העוני, תעלה, ולכן אין לעליה בהכנסה השפעה שיטתית מצמצמת עוני נמדד על משקי הבית העובדים. אבל יש משקי בית (קשישים למשל) שאינם עובדים, או שחלק גדול מהכנסתם אינו מעבודה, ולכן גם אם מצבם הכלכלי השתפר בעקבות העלייה בכוח הקניה והעלייה בפריון העבודה, חלקם יפלו את מתחת לקו העוני: קו העוני טיפס מהר יותר מהכנסתם.

לסיכום, בהחלט ייתכן שאם הממשלה תעשה את הדברים הנכונים ותצליח לשפר מאוד את איכות חיי הציבור ובעיקר חיי העניים, בכל זאת שיעורי העוני יגדלו, לשמחתם של חוגגי פסטיבל העוני. ובאופן דומה, הלחץ על הממשלה לשנות את סטטיסטיקת העוני יכול דווקא להוביל לפגיעה ברווחת הציבור ולהגדלת המצוקה והעוני. ההתמקדות התקשורתית בסטטיסטיקת העוני מסיטה את הדיון הציבורי ממחדלי ממשלת ישראל, שלא עושה כמעט דבר לשיפור איכות החיים של תושבי מדינת ישראל, נכנעת לקבוצות אינטרס צר שפוגעים בציבור הרחב, ומנהלת מדיניות כלכלית פופוליסטית. 

הכותב הוא פרופסור לכלכלה בבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטת ווריק באנגליה

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988