ורד רמון-ריבלין / צילום: רמי זרנגר
1. אז ככה מתחיל הסרט החדש על ג'ודי גרלנד. כשהיא בת 16 היא צריכה לקבל החלטה: האם ללכת על חיים של כוכבת ענקית, או לבחור בדרך נוחה יותר, ולהיות כמו כולן. תחת בליץ השכנועים של המנהל ההוליוודי היא נכנעת, הופכת לכוכבת ענקית, אבל דנה את עצמה לחיים שבהם התזונה המרכזית שלה הם כדורים פסיכיאטריים וכדורי מרץ, שצריכים להחזיק את המכונה מתפקדת.
בדרך הכי לא מתחנפת, כמעט מדכדכת, הסרט עם רנה זלווגר מדלג על הזוהר, ומתרכז בקריסה. בתהומות שאליהן הוליכה אותה ההחלטה. ככה זה, כשהאלים רוצים להעניש אותך הם נענים לתפילותיך. יש את הרגעים האלה בחיים שהחלטה אחת משנה אותם. להיפרד מבן הזוג, לבחור מקצוע, להיכנס להריון, לשמור אותו כשזה לא מתוכנן.
2. ביומיום ההחלטות נשלפות בקצב מסחרר. צריך לעשות, אין זמן להשתהות. הרבה מאוד החלטות קטנות, מאות. אבל לא אשכח איך התכדררה אליי פעם החלטה, שבה משהו במנגנון פשוט נתקע, ואי אפשר היה להתניע. אחרי שנים אינטנסיביות ככתבת חדשות קיבלתי הצעת עבודה מעיתון אחר. ישבנו, סגרנו, שמחנו. אבל אז זה דלף לאיזה מדור בראנז'אי עוד לפני שהודעתי, החוזה אפילו עוד לא היה חתום.
הטלפון מהבוס הגיע עד מהרה. הוא התעקש לקבוע פגישה עוד באותו הלילה, כמעט בחצות. אחרי שנים של דיסטנס קורקטי, פתאום בפרץ רגשי עז מבע ובלתי מוכר, התפנה להסביר שהוא הולך להילחם עליי.
לא עפתי על זה.
כן, אני יודעת שאתם רוצים שאעצור עכשיו כדי שתוכלו לכוון את הכינורות ולהתארגן על טישיו. אבל, אמיתי, כשכבר קיבלת החלטה ללכת, כל מה שאתה רוצה זה שיגידו לך: 'סע לשלום, המפתחות בפנים. נו הארד פילינגז'. כל הסצנה הייתה לי בעיקר מיותרת ומאוחרת. ואז, במחווה דרמטית, הוא הניח את ידו על ידי ואמר לי: "אני לא אתן לך לעזוב בקלות. לא אגיד לך להישאר כי זה יגרום נזק לעיתון, אלא כי זה מחזיר אותך אחורה, לא מקדם אותך. התפקיד שלך אצלנו הרבה יותר מקצועי". ואת כל אלה הוא ליווה בטון חם שכוון לפרוט על הנימים הרכים. "אל תחשבי על כלום עכשיו, תיסעי לנסיעה שלך, ואני אחשוב איזו הצעה לבנות לך, נדבר כשתחזרי".
הגענו לזמנים יפים. אם זה רק היה בזמן אחר, עוד הייתי מתפתה לחשוב שעשיתי את זה. כשחזרתי אחרי כמה ימים, הוא כבר היה מאובזר בהצעה שלו. התנאים בעיתון האחר נראו לפתע קלושים ודהויים. פה הוא כבר הצליח לערער אותי. הנה התחיל כאב הראש. מהרגע שהגיעה ההצעה הנגדית הלך השקט. התקשיתי לישון, נקרעתי בהתלבטויות. מה עושים? יצאתי למרתון של שיחות התייעצות. אבל הוא נשאר מונח שם, הדיסוננס. מיטב המוחות נדרשו לסוגיה, אבל שום דבר לא עזר. והבטן מתהפכת, כי פתאום לא מצליחה לקבל החלטה. כל בחירה היא ויתור על משהו שאני רוצה. קול אחד מהדהד בראשי: 'איך אפשר לעזוב עכשיו במצב החדש?', וקול אחר, מאוכזב מעצמי, נוזף בו: 'לוותר על המעבר שרצית בגלל העלאה בשכר?'. וככה זה נתקע, לא מצליחה להחליט בין שני מקומות עבודה. אחד שרוצה אותך, והשני שרוצה עוד יותר, מפעיל הרבה כוח רגשי ומוכן לשלם. והימים עוברים, ואין פיצוח באופק.
3. ואז זה גלש לפיזיות. התחלתי להרגיש בחילה מכל העסק. מאסתי באפשרות ללכת, מאסתי באפשרות להישאר. ידעתי שהמצב כבר מידרדר, כשעל השאלה 'איפה את עובדת?' גיליתי שאין לי תשובה מיידית.
חברה קרובה, שכבר התחילה לדאוג לי, החליטה לשנע אותי לפסיכולוג תעסוקתי. הוא היה חד משמעי, לא מצמץ כשפסק: את עוברת לעיתון הגדול. 'תזכרי שאחרי שהם יודעים שרצית לעזוב, שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר במקום הנוכחי, קחי את זה בחשבון'. שמחתי בשבילו שהכול ברור לו ככה, אבל סימן השאלה נשאר אצלי בין הצלעות. ואיתו הגיע שלב חדש במועקה.
זוכרת שהתלבטתי אם להמשיך לתואר שני במינהל עסקים, אם להמשיך לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, בכל המקרים קיבלתי החלטות שלא הצטערתי עליהן. מעולם לא התלבטתי כל כך כמו בעניין הזה. והמשכתי לקום לעוד יום עבודה כשסימן השאלה עדיין נעוץ בין הצלעות כמו דגל שצועק את הלוזריות שלי. בתקופה כזו של אי ודאות, של מלחמה בפתח, שבה אנשים מתפוצצים ברחובות, באיזו שטות אני מתייסרת.
לא יודעת מה עבר לי בראש כשנסעתי בייאושי לחברים הביתה. הם כבר היו עמוק במיטה עם הפיג'מות. השתחלתי בין שניהם והתיישבתי באמצע. מחליטים עכשיו! אבל גם הם לא הצליחו. התנדנדו יחד איתי, וכולנו הסתבכנו אל תוך קורי עכביש תודעתיים.
4. ההחלטה כבר הפכה למצב נפשי. ככה זה כשלא מוכנים לוותר על כלום. החברה ההיא, שליבה כבר ממש יצא אליי, החליטה לגאול אותי מייסוריי ולקחה אותי למומחה אחר. הגעתי עד שלב האסטרולוג/נומרולוג/אחד שרואה, או מה שזה לא היה, פרפורים אחרונים. ואז, דווקא מהמקום הכי לא רציונלי, פתאום זה בקע. התפלק החוצה, כמו תינוק שלהוט כבר לצאת מהבטן. החלטתי. קיבלתי החלטה להישאר. ואז היא התחילה להתפשט בכל הגוף, ההקלה, תחושת רווחה של חילוץ. כאילו, אין ברור מזה. ברור שאני צריכה להישאר. חודשיים מורטי עצבים הייתי צריכה לעבור לפני שזה נודע לי ממני.
5. אין לי דרך לדעת מה היה קורה אם הייתי עוברת. יכול להיות שזה היה גדול מהחיים. דבר אחד ברור: הפסיכולוג התעסוקתי צדק. זמן קצר אחרי, והדברים כבר לא נשארו אותו דבר במקום שבו נשארתי.
ואני הבנתי שאין קיצורי דרך. בהחלטות קשות באמת, החוכמה היא להיות מוכן לוותר על האופציה השנייה. וצריך זמן הבשלה. כדי שנהיה מוכנים לשאת בתוצאות. ואין שלמות. אין מתעתעת מהציפייה לבחירה אחת מושלמת. לרוב נעדיף את זו שתענה על הצורך בשייכות, במוכר, ביציב. בסוף, ההחלטה לא באה מניתוח של מטריצה מרובת משתנים. היא באה מבפנים.
ואיך מביאים את הנעיצה? כשמזהים אם יש ערך שחייב לקרות, שלא נוכל לחיות בלעדיו, שנתחרט קשות אם הוא לא יתקיים. אפשר לנסות לדמיין את החיים בלי, ואז לדעת.
והכי גרוע? לא לקבל החלטה. זה עולה לנו. וכל הרעיון הוא שאנחנו פה כדי למזער עלויות. לפעמים נישאר בסוף עם סימן השאלה, מה היה קורה אילו. זה בסדר, כבר התפכחנו מלהאמין בעולם של סימני קריאה.