השר להגנת הסביבה זאב אלקין / צילום: "ידיעות אחרונות"
בשבוע שעבר השר להגנת הסביבה, זאב אלקין, הופיע בכנס "סביבה 2050" החשוב במלון הילטון בתל-אביב, כאשר הוא אמור היה לפרוס את חזונו בדבר שמירת הסביבה ב-30 השנים הבאות. להפתעת מאות הנוכחים שהשתתפו בכנס, אלקין ביקש שלא לדבר על נושא המפגש, אלא לסגור חשבון עם ארגוני הסביבה ולהשתלח במה שהוא כינה "שרלטנות סביבתית".
30 שנה אני עוסק באיכות הסביבה בישראל, ומעולם לא שמעתי מתקפה כה גורפת ומוגזמת של שר ממשלתי נגד התנועה הסביבתית בישראל. היות והשר אלקין הגיע לכנס, נאם ויצא מיד, חשבתי שנכון להשיב לטענותיו - למען הסדר הטוב ולמען הסביבה הבריאה שכולנו רוצים.
אלקין התמקד בשלושה אירועים שבהם המשרד להגנת הסביבה מצא את עצמו בעימות עם החברה האזרחית ולפעמים גם עם הקהילה האקדמית. לשיטתו, בכל אחד מן המקרים, ארגוני הסביבה פעלו ללא בסיס מקצועי, באופן פופוליסטי כאשר התוצאה הייתה הפחדת הציבור שלא לצורך לצד תוצאות סביבתיות שליליות. פעם אחרי פעם חזר על הביטוי "שרלטנות סביבתית". האומנם?
המקרה הראשון שהזכיר היה המאבק של ארגון "שומרי הבית", עמותת "צלול" ואזרחים רבים נגד הפעלת אסדת "לוויתן" במרחק של 10 ק"מ מחוף דור-הבונים. כזכור, באותו שבוע במהלך נישוב האסדה, הייתה קריאה לתושבים לפנות את בתיהם מחמת חשש לפליטות חריפות של מזהמי אוויר - חשש שלשמחתנו לא התממש. לשיטתו של אלקין ללא אסדת "לוויתן", לא הייתה כל אפשרות להפחית את השימוש בפחם בתחנות הכוח המזהמות, מהלך שלכל הדעות משפר את איכות האוויר בישראל.
ההתקפה של אלקין תמוהה בעיניי, בין היתר כי הייתה כה גורפת נגד כל ארגוני הסביבה. אינני זוכר סוגיה סביבתית אחת בעשור האחרון שהייתה כל כך שנויה במחלוקת בין הארגונים ובקרב הקהילה הסביבתית כמו אסדת "לוויתן". ארגוני "אדם טבע ודין" ו"החברה להגנת הטבע" בחנו את העניין לעומק ודווקא הגיעו למסקנה שמכל החלופות ה-לא מושלמות" האפשריות, מיקום האסדה המוצע הוא אופטימלי. במקביל הם קראו להידוק הפיקוח על כל האסדות ולרפורמה בחקיקה שתשפר את הרגולציה הלקויה הקיימת במי הים התיכון.
הארגונים הגיעו לעמדה זו לאחר דיונים רבים עם המתנגדים לקירוב האסדה לחופי ישראל, והם שילמו מחיר ציבורי לא מבוטל על העמדה ה"לא פופולרית" הזאת. לא רק ביקורת קשה, אלא גם התקפות והאשמות ארסיות נגד ראשי ארגונים אלה, אף על פי שאיריס האן ועמית ברכה (מנכ"לי החברה להגנת הטבע ואדם טבע ודין) נחשבים למנהיגים מקצועיים והערכיים ביותר. ההתעלמות של אלקין מאומץ הלב שהפגינו הארגונים והשותפות שגילו עם מדיניות המשרד - משקפת ניתוק מן השטח, אטימות או ציניות.
הוויכוח בין המשרד להגנת הסביבה עם אותם ארגונים שמתנגדים לאסדה הוא לגיטימי ואפילו חשוב. יש כאן דילמה קשה, וטעויות עלולות להביא לאסון אקולוגי של ממש. לכן, אין מקום לדעתי למתקפה כה בוטה נגד אזרחים, רובם ככולם מתנדבים, אשר משקיעים את זמנם וכספם באיסוף ידע ממומחים בינלאומיים וגיבוש חוות דעת מדעיות בסוגיית שמירת הסביבה הימית, והנגשת מידע לציבור.
לישראל יש רצועת חוף מצומצמת מאד. לא בטוח שהמשרד להגנת הסביבה שדרג מספיק את היכולת המקצועית שלו, הגדיל את מספר חברי הצוות בתחום הפיקוח הימי, והפנים את הידע המצטבר באירופה ובארה"ב בדבר רגולציה של offshore gas operations .
כך או כך, שני הצדדים בוויכוח יכולים להסכים שאותן אסדות הפועלות בקירוב לחוף מהוות סיכון סביבתי לא מבוטל. ההסתברות לאסון אקולוגי כתוצאה מתקלה בהפעלתן או כתוצאה ממתקפה על יעד אטרקטיבי זה בבנק המטרות של אויבנו - איננה אפסית. לאור זאת, אין ספק כי המאבק העיקש של האזרחים חייב את המשרד להתעשת ולהשתחרר קצת מן התלות בנתונים של נובל אנרג'י, שלא חסכה כסף או מאמץ בתעמולה לקידום הפרויקטים שלה בישראל. על זה, השר דווקא היה צריך להודות.
במהלך השנה האחרונה, מבקר המדינה הוציא אחד הדוחות החריפים ביותר שידע המשרד להגנת הסביבה, ובו הצביע על ליקויים משמעותיים ביותר במערכת האכיפה הסביבתית. אנשי המקצוע והנהלת המשרד עליו ממונה אלקין לא הכחישו את הממצאים הקשים. מן הראוי מצד השר, לו היה מגלה קצת צניעות באשר לאתגר העצום החדש בתחום הפיקוח והאכיפה הסביבתית, נוכח הפוטנציאל להרס החוף היפה ביותר שנותר בישראל לאורך הים התיכון.
אבל השר אלקין לא הסתפק ב"האשמות אודות שרלטנות" של הירוקים בנושא "לוויתן". הוא גם פתח פה נגד המאבק של תושבי חיפה - וארגוני סביבה בנוגע להעתקת מכל האמוניה מן המפרץ. לטענתו, הדוח שהוכן על ידי פרופסורים מובילים בטכניון היה מוגזם ולא מבוסס, והביא להגדלת הסיכונים האמתיים לתושבי האזור (אלקין לא הסביר בדיוק איך). כאן מדובר במאבק ציבורי שקיבל גיבוי מדעי מטובי החוקרים של המוסד המדעי המוביל בישראל. ספק אם למשרד להגנת הסביבה יש אנשי מקצוע מיומנים יותר - במיוחד כאשר אחד המעורבים בהכנת הדוח היה זוכה פרס הנובל לכימיה.
בעקבות הדוח של אנשי הטכניון, המאבק נגד מכל האמוניה זכה בתמיכה של ראש עיריית חיפה, דאז - שנחשב לגורם מאד סובלני יחסית ביחס שלו למפעלים מזהמים. ובמבחן התוצאה, המאבק הביא להסרת סיכון משמעותי ביותר- סיכון ששרי הסביבה לדורותיהם ניסו לנטרל ללא הצלחה. במקום להודות לקהילה מדעית על ההתגייסות בהתנדבות ליישום עיקרון הזהירות - שהוא בתפיסת עולמו של המשרד להגנת הסביבה, שוב כינה אותם השר אלקין כ-"שרלטנים".
והוא לא הסתפק בזה. לאחר מכן עבר תקיפת ארגוני הסביבה - ובראשם "אדם טבע ודין" על התעקשותם שמכלי משקה גדולים (של ליטר וחצי) יכללו במסגרת חוק הפיקדון. הפטור לבקבוקים גדולים נולד בחטא לפני למעלה מעשרים שנה, כאשר יצרני הבקבוקים וסופרמרקטים למיניהם רכשו שירותי לוביסיטים לסיכול חוק הפיקדון המוצע. כדי להעביר את החקיקה, כפשרה הוחלט באופן זמני לפטור בקבוקים גדולים. כידוע, הזמני הוא הקבוע, וכך נותרנו עם הסדר מוזר ולא הגיוני, שלא קיים בשום מדינה, אותו ניסו שרי הסביבה לדורותיהם לבטלו.
השר אלקין טען כי כמות הפלסטיק בבקבוקים הגדולים מסתכמת בחצי אחוז מסך הפלסטיק בישראל ולכן הדגש עליהם הוא אינו במקום. ראשית, חבל שהתייחס למשקל הפלסטיק - הפחות הרלוונטי - ולא לנפח. מה גם, כי יש בעמדת הארגונים שיקולים כבדי משקל בדבר מניעת "פסולת ברשות הרבים". אך גם אם אפשר לקבל את עמדת השר כלגיטימית - הסבור שחשוב יותר להתמודד עם משבר הפסולת בישראל באמצעות הקמת משרפות (המכונות "מתקני השבת אנרגיה"), מדוע העוינות? לא ברור מדוע התעקשות לאיסוף ומחזור הבקבוקים הגדולים הוא בבחינת "שרלטנות סביבתית". הרי רוב המדינות המתוקנות בעולם מחייבות את שלל מכלי משקה בפיקדון - ואינן רואות לנכון לתת פטור דווקא לבקבוקים הגדולים.
המתקפה של אלקין מצערת דווקא כי מדובר באחד השרים להגנת הסביבה היותר אינטליגנטיים שמילא את התפקיד. יש כמה הסברים אפשריים להחלטתו לתקוף את החברה האזרחית בצורה כה בוטה בפורום כה ציבורי. יתכן שהוא פשוט התעצבן. אבל אלקין עושה רושם כאדם מפוקח שאינו סובל מחוסר שליטה עצמית. הסבר אחר ומדאיג יותר הוא שהחליט כי בעידן של מערכת בחירות מתמדת, יש במתקפה כזו משום רווח פוליטי.
עד היום בישראל, הצלחנו להימנע מהמצב המצער (שקיים שנים כבר במדינות כמו ארה"ב) שהנושא הסביבתי נופל קורבן לקיטוב המקומי. מרוני מילוא (השר הסביבתי הראשון) ועד לגלעד ארדן (השר האחרון אשר השאיר חותמת על המצב הסביבתי בישראל) ליכודניקים תמיד ראו בשמירת סביבת ארץ ישראל כערך מרכזי.
יש לקוות שהשר אלקין ישקול מחדש את האסטרטגיה של עימות חזיתי מול התנועה הסביבתית. ברור שיהיו תמיד ויכוחים ואי הסכמות בקביעת מדיניות. אבל מאז שהחברה להגנת הטבע התחילה לפעול לפני 60 שנה, ארגוני סביבה היו שותפים של גורמים ממשלתיים. למעשה, חלק ניכר מן ההישגים הסביבתיים בישראל הם תוצאה של העבודה משותפת. במקום לכנות את הארגונים "שרלטנים" - מוטב היה לשמוע על שותפים לדרך. הרי האתגרים האקולוגיים של ישראל גדולים מתמיד. אנו זקוקים לכל הכוחות - ממשלתיים ואזרחיים -- כדי להשאיר מדינה בריאה יותר לדורות הבאים.
הכותב הוא ראש החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב