גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

הגיע הזמן לשאול, למה עדיין כל כך אכפת לנו ממפלס הכינרת

אחרי שנים קשות במיוחד, הכינרת באמת מלאה, והמראה שלה ממלא את הלב ● אז למה כל התחזיות מדברות על כך שתוך זמן לא רב נצטרך להזרים אליה מים, והאם עדיין יש חשיבות לגובה המפלס שלה

הכינרת  /  צילום: איל יצהר
הכינרת / צילום: איל יצהר

יום ראשון השבוע, ואנחנו נוסעים לכינרת. גשם כבד וערפל סמיך מלווים אותנו כל הדרך לצפון. עננים כהים ורציניים רובצים נמוך בשמיים, הקלים יותר מתבצרים בראשי הגבעות ומגוון מרגש של גוני ירוק נוצץ בצדי הדרכים. הגשם יורד כבד, אבל לא כועס. זה לא הגשם שניתך לפני שבועיים בחמת זעם, היכה בערים ונטל קורבנות אדם. הגשם של היום נדיב ושופע. מים זורמים בכל מקום, המאגרים מלאים, העמקים מוצפים. אירופה, אנחנו אומרים אחד לשני כל כמה דקות, אירופה. מדי כמה דקות עוצרים ומצלמים. זה יום טוב יותר לעיניים שיודעות לסנן את היופי מתוך האפור מאשר לעדשות המצלמה. הערים אומנם ספגו מהלומות אבל הטבע נראה טוב. יותר מטוב; הוא נראה בריא.

גם הכינרת מחייכת חיוך בריא, עם מפלס שעלה ביותר ממטר ושלושים ס"מ מאז תחילת עונת הגשמים, שאומנם הגיעה מאוחר, אבל דפקה כניסה. כשהגענו אליה בבוקר היו חסרים לה בסך הכול 1.91 מטרים כדי להגיע לקו העליון, כשעזבנו אותה אחר הצהריים, תודות ללמעלה מ-40 מ"מ גשם וזרימה נאה בנחלים, כבר נוספו לכינרת יותר משישה ס"מ, שהעמידו את המפלס על מינוס 210.66 ס"מ. עוד 1.85 מטרים, והכינרת תגיע אל קו הקסם - הקו האדום העליון (-208.8) - תתמלא, וצריך יהיה לפתוח את סכר דגניה, למנוע ממנה להציף את טבריה והקיבוצים הסמוכים.

כינרת מלאה - איזה צמד מילים משמח. אין צורך להכביר מילים על הקשר בין הישראלי לימה הקטנה והמתוקה בצפון, שעם השנים הופכת ליותר קטנה ופחות מתוקה - היא אחת משלנו ואנחנו אוהבים אותה. גם אם ימי הזוהר של מפלס הכינרת כאומדן מובהק למצב הרוח הלאומי כבר מאחורינו, הודות לעובדה שאנחנו כבר מזמן לא תלויים בה כמאגר מים "שימושי" (פעם הכינרת סיפקה כשליש מהמים של ישראל, היום בין 2% ל-4% תלוי בחורף) - את המקום שיש לכינרת בלב שלנו אי אפשר להקטין, להתפיל, להחליף או לייבש. היא תמיד תעורר עניין - עובדה שאנחנו פה, שרים את השירים.

הכינרת אומנם נראית טוב מאוד, שני חורפים גשומים הביאו למפלס גבוה וזרימות נאות, אלא שמכל הבחינות האחרות מצבה לא מי יודע מה. שנים קשות ודרמטיות, רצופות בבצורות, עברו על הכינרת ועל האזור כולו. בשנת 2017, אף שהשאיבה ממנה הופסקה כמעט לחלוטין, הידרדרה הכינרת עמוק מתחת לקו האדום. יותר מים התאדו מהכינרת מאשר נכנסו אליה, גם המעיינות התייבשו. בדצמבר 2018 היה מפלס הכינרת בשפל כמעט היסטורי: -214.42, רק 35 ס"מ מהקו השחור שנקבע ב-2001.

המצב היה כמעט נואש, אבל אז הגיעו שני החורפים האחרונים והצילו את הכינרת שהוסיפה לעצמה כחמישה מטרים. יפה, אבל בגדול, אנחנו נעים בין בצורת לבצורת במחזוריות ברורה ומייאשת למדי: בשלושים השנים האחרונות ניכרת ירידה עקבית בכמות המשקעים והנביעות. מחזוריות של דעיכה. החורף אנחנו על החלק העליון של הגלגל, אבל הגלגל כולו הולך וקטֵן. הכינרת קצת מזכירה לי כלבה שהייתה לי פעם, שהזדקנה עד לבלי די וסחבה בקושי את מה שנותר ממנה, אבל בכל פעם שהיינו בדרך לווטרינר להרדים אותה, הייתה מקפצת לפתע כגורה מלאת שמחת חיים וזוכה בעוד כמה ימים מעל האדמה.

שנות הבצורת, תנודות קיצוניות במפלס ובעיקר העובדה שמי הכינרת פשוט עמדו, הביאו את המערכת האקולוגית של הכינרת למצב רגיש. המליחות עלתה והביאה לשלל תופעות לוואי, כמו פריחתן של אצות רעילות, ירידה חדה בזואופלנקטון, שהוא המזון לדגים (שהוביל לירידה באיכות וכמות הדגה), ויש גם חילזון פולש שהשתלט על חופי הכינרת ודחק את המינים הטבעיים. הוסיפו לזה את העובדה שמים לא יוצאים מהכינרת - לא בשאיבה וכמעט שלא לנחלים ותקבלו מעין אקווריום שלא החליפו בו מים המון זמן. המים נעכרים, מתעפשים ואיכותם יורדת. הזרמה גחמנית של מים חדשים זה לא רע, אבל לא מספיק. אגם, כמו אדם, צריך זרימה ותחלופת חומרים.

צליינים טובלים בכינרת/  צילום: איל יצהר

אבל נכון לעכשיו, כאמור, המצב ממש בסדר. בואו נחיה את הרגע.

***

לפני הכינרת אנחנו רוצים לראות את המקורות שלה. בצומת כח אנחנו פוגשים את יונתן הררי, אקולוג וראש תחום בתי גידול לחים בצפון ברשות הטבע והגנים, נכנסים אל הטנדר הירוק שלו ונוסעים אל הדן - הנחל המרכזי שמזין במי שלגים את הירדן, שבתורו נשפך לכינרת. הררי מספר על דיונים סוערים שנערכים לקראת פתיחה אפשרית של סכר דגניה. מי ישמן, מי ישלם. "עוד פחות משני מטרים ואנחנו שם. זה מתחיל להיות ריאלי", צוחק הררי. האירוע לא קרה מאז 1992, פחות מ-400 מ"מ גשם ואנחנו שם. אתה אופטימי, אני אומר. "אנחנו אופטימיים לשנה הזאת", אומר הררי, "אבל פסימיים להמשך".

עזוב את ההמשך רגע, אני אומר להררי. קשה לי להיות פסימי בגשם הזה. אני יותר מדי נהנה לראות את השדות המוצפים של הקיבוצים, את המאגרים מלאים, עוד רגע מתפקעים. כך גם בריכות הדגים. אנחנו נוסעים בין מטעי האפרסמון, השקד, הקלמנטינה והפקאן - נראה שכל עלה רוקד לצלילי השיר ששרים הרגבים הספוגים. אנחנו ממשיכים לנסוע בין שדות החיטה ועצי הרימונים, בין הבוץ והעננים. עגורים שעצרו בנדידתם מנשנשים את הצמחים. הכול שופע ונובע וזורם. אנחנו שותקים, נותנים לגשם להטיח את דבריו בגג הטנדר.

יונתן הררי /  צילום: איל יצהר

בתל דן אנחנו עוברים דרך "שער אברהם" - השער הכנעני שנחשב לקשת הקדומה ביותר שנמצאה בעולם, שרידיה של עיר קדומה בת כ-5,000 שנים - ומדשדשים קצת בבוץ בהנאה מרובה עד שהדן נובע מהאדמה, ככה פתאום. נחל מיוחד במינו הוא הדן שלנו. אין לו אגן ניקוז, הוא פשוט נובע מנקודה אחת. גם את המשך הדרך עושה הדן בדרך שלו, להבדיל מנחלים אחרים, הוא לא מקבץ אליו יובלים קטנים יותר ומתרחב, אלא להיפך, מפצל את עצמו, חלק הולך לחצבני, חלק לבניאס, ואז מתאחד מחדש.

זו הנביעה הגדולה ביותר במזרח התיכון, אומר הררי. אני עומד על נקודת הנביעה של הדן; מי שלגים שחלחלו לאקוויפר ובוקעים ממנו אחרי כמה זמן בכחול מרהיב בגוני פלדה קפואה. יפה לחשוב על זה שאחד ממקורות המים החשובים של הכינרת הוא השלג דאשתקד. איך אפשר לקרוא לו חסר חשיבות?

מי השלגים נובעים מהאדמה בקצב מרשים למדי של 8 קוב לשנייה. זה לא המון - הקצב הגדול ביותר שנמדד בישראל היה לפני עשור בדיוק, ינואר 2010, בשיטפונות בנחל ניצנה: 1,420 קוב לשנייה - אבל זה יפה. שיא הנביעה של הדן פה עומד על 12.5 קוב לשנייה. ואם פעם שאלתם את עצמכם: כל ס"מ מים בכינרת שווה למיליון שש מאות ושבעים אלף קוב.

מדי פעם נפער קרע בענן ושמש הססנית בוקעת, מציצה, מאחוריה שמיים כחולים. זה לא היום שלך, גברת, אומרים לה העננים והיא חוזרת אחורה, סבלנית. העננים ילכו כמו שבאו, בסוף כולם יודעים שהמקום הזה דווקא כן שייך לה.

כדי להישמע כמו אחד שמבין כינרת, אני מדבר עם הררי על הקווים של הכינרת, מדקלם מספרים שלמדתי בעל-פה כל הלילה: הקו האדום העליון הוא מינוס 208.8, האדום התחתון: מינוס 213, השחור זה כבר מינוס 214.87 - הקו הנמוך ביותר שאליו הגיעה הכינרת בדצמבר 2001. ויש גם קו צהוב, שהוא חצי מטר מעל האדום, וקו ירוק - מינוס 211.5: הקו המומלץ לתפעול האגם. הררי מסתכל עליי בתימהון. "זה רב-קו כל הקווים האלה", הוא אומר, "הכול נמדד מאז שרוטנברג הקים את סכר דגניה ואפשר היה לשלוט יותר במפלסים".

אכן, בימים שלפני הסכר (שהוקם בשנות השלושים של המאה הקודמת), נע גובה המפלס בין מינוס 209 למינוס 211, עם שינוי שנתי של כמטר במפלס בין שפל לשיא. בניית הסכר אפשרה להוריד את המפלס עד למינוס 214 ולהעלות אותו עד למינוס 208. "כך נולד המפלס", אומר הררי. אבל מבחינתו, "המדד האמיתי של הכינרת הוא לא המפלס אלא כמה מים זורמים בירדן ההררי (כן, שאלתי אם הם קרובי משפחה). היום הוא זורם נהדר, אבל היו הרבה קיצים שלא זרם שם כלום".

אנחנו נוסעים למיצד עתרת. בכניסה אפשר לראות הדגמה חיה של השבר הסורי אפריקאי, עם שבר אנכי באמצע חומה עתיקה, הצד המזרחי של החומה התרחק מהצד המערבי ביותר משני מטרים. זה גורם לי לחשוב רגע על גורלם של כל הסכרים והערים הקדמוניות והמבצרים והחומות וכל מי שהיה וכל מי שעכשיו וכל מי שיהיה, מונחים שכבה אחר שכבה מול הירדן ההררי שזורם עכשיו בפראות מדרום לעמק החולה ועד הכינרת בקצב חביב של כ-50 קוב לשנייה. תיכף נפגוש את המים האלה שוב, בכינרת. אח, כמה מים, תענוג. אלה לא מי שלגים ולא מי מעיינות - גשם אורגינל.

אלה המקורות הטבעיים של הכינרת. הם לא מספיקים, כאמור. אפילו לא קרוב. כדי להיערך לעתיד של יותר ויותר אנשים על פחות ופחות משקעים, פיצחה מדינת ישראל את סוד ההתפלה, והצילה את עצמה מהתייבשות. הפסקת השאיבה מהכינרת שחררה את ישראל מהתלות באגם, ולא פחות חשוב - שחררה את הכינרת מהעומס שבלהשקות את ישראל ופינתה אותה לדאוג לעצמה ולהתמלא. אבל גם הגשמים והשלגים, כאמור, לא מספיקים, מה שהביא אותנו אל הצעד הבא של ישראל - הפיכת הכיוון של המוביל הארצי, שכולו נבנה למשימה אחת על סמך ודאות אחת: הגשם יורד יותר בצפון וצריך להעביר מים דרומה.

הוודאות הזו היא מזמן נחלת העבר. הגשמים יורדים דווקא בדרום ובמזרח, והצפון נשאר יבש. מדינת ישראל נאלצת להפוך את כיוון המים במוביל וכבר היום מזרימה מהדרום לצפון, עד מתקן אשכול, מזרחית לחיפה. השלב הבא יהיה לשאוב את עודפי המים המותפלים ולהזרים אותם הלאה, צפונה, בצינור אל נחל צלמון ומשם לכינרת. הצינור כבר מונח, המינהור יוצא לדרך. אם הגשם לא יבוא, אנחנו פשוט נפתח את הברז ונמלא את הכינרת והנחלים. ייקח עוד איזה שנתיים עד שכל זה יהיה מוכן. ובנוסף יוקם גם מתקן התפלה בגליל המערבי שכבר אושר, ויש גם שלל תוכניות מקומיות לשיפור איסוף המים בצפון. נראה שנצליח להסתדר איכשהו.

יש בזה ממד פואטי, קארמתי, אפילו הירואי. אחרי שלקחנו כל-כך הרבה מהכינרת, עכשיו אנחנו עושים מאמצים אדירים להחזיר לה טובה - אנחנו שואבים מים מהים, מתפילים אותם, הופכים את כיוון הזרימה, שואבים אותם בלחץ, דוחפים אותם בעוצמה, משקמים נחלים. לא בשביל החקלאות, בשביל התיירות, כדי שנוכל להראות נחלים גם לדורות הבאים.

ויש בזה גם ממד טרגי, פתטי. הטבע שאנחנו מכירים הולך להיעלם ואנחנו מחליפים אותו ב"זיוף" או בהיפוך של טבע, טבע מהברז. נאחזים באשליה שנוכל לייצר נחלים זורמים וכינרת מלאה, כאילו אפשר יהיה לנצח את הטבע. ואתם יודעים מה, גם אם לפעמים נדמה שנצליח - והאמת היא שעד עכשיו הולך לנו לא רע בכלל - יש לנו ניחוש די טוב איך זה ייגמר.

הכינרת/  צילום: איל יצהר

***

אנחנו נוסעים לצד הכינרת, שהולכת ומתמלאת מול עינינו ממש במי גשם טהורים שיוצרו ללא מגע יד אדם שמגיעים בו בזמן מהשמיים ומהנחלים. היא באמת מלאה, לא שיקרו לכם בתקשורת - בחלקים מסוימים התקדמו המים עשרות מטרים, אפילו מאה מטר. העצים שפעם היו רחוקים מהמים, טבולים בהם עכשיו עד צמרת, הכביש שוב נוסע ליד הגלים ואפילו הטיילת של טבריה מצליחה להזכיר טיילת. מקומות שלפני שנתיים ביקרנו בהם במהלך הבצורת הוצפו במים רבים. אנחנו עומדים על קו המים ואני מרגיש איך כינרת מלאה ממלאת לי את הלב. מה זה, זה סתם מאגר מים לא גדול במיוחד, למה אני כל-כך שמח למרות שגשם וקר ואפור?

במגדל אנחנו פוגשים את פיראס תלחמי, מנהל תחום ניטור הכינרת ברשות המים. אתה האיש הכי חשוב במדינה היום, אני אומר לו, שליט הכינרת. די נו, בחייך, מחייך פיראס תלחמי בביישנות, אבל עיניו אומרות, תמשיך.

שנה וחצי אתה בתפקיד. נראה שהבאת איתך את הגשם. באת בסוף השנה הכי שחונה ופתחת שערי שמיים.
"הרבה אומרים לי", אומר תלחמי. "מאז שהתחלתי, האגם במקום אחר לגמרי. בסופה הגדולה של לפני שלושה שבועות זרמו הנחלים לכינרת בקצב של מעל 350 קוב לשנייה. זה קצב עלייה של שני ס"מ בשנייה. לא ישנתי כל הלילה הזה, אני אומר לך".
דבר אליי במפלסים.

"לפי המודלים הנוכחיים, בקצב הזה של גשם, הכינרת תעלה בעוד 1.68 מטרים ובמאי-יוני השנה תחצה את הקו העליון. כך תושלם עלייה של 2.5 מטרים מאז אוקטובר 2019. העלייה הניכרת במפלס בשבועות האחרונים", מסביר תלחמי, "היא בגלל סמיכות בין שתי מערכות גשמים; הראשונה עוד לא הספיקה להיספג באדמה, מה שהפך את הגל השני לזרימה נטו (נֶגֶר) שרואים בעין. אם המערכות היו מתרחקות בעוד שבוע, לא הייתה כזו דרמה שנראית בעין".

הכינרת תמיד אהבה דרמות.
"הכינרת אוהבת גשם", אומר תלחמי, "לא חשוב לה איך הוא בא, אבל האקוויפר פחות מבסוט כי למים אין זמן לחלחל ולהגיע אליו".

קיוויתי להעביר כתבה שלמה על מים בלי לדבר על האקוויפר, מאגרי מי התהום. זה עניין חשוב, אך גורם לתרדמת, כמו ביטוח פנסיוני או פרשת הרפז.
"יש לך רגשות עזים בעניין. האמת שגם האגם יעדיף לקבל את המים לאט יותר, 23 ס"מ ביממה זה לא בריא לו".

הכינרת/  צילום: איל יצהר

מה לא בריא?
"לדוגמה, הצמחייה בחופים מוצפת, מתפרקת, חומר אורגני נפלט למים ומהווה חומר נוטריני לאצות רעילות".

"בכלל", אומר תלחמי, "אנשים מדברים על המפלס, אבל מתעלמים מאיכות האגם. יש התמעטות של בין 20% ל-30% בכמות הגשם, ובמקביל הצרכים גדלים. צריך להיערך, להביא מים לאזור ולסגור את הפער. אנחנו מריצים מודלים לשלושים שנה קדימה - רצף הבצורות רק יגדל. הכינרת זה האגם הכי מנוטר בעולם", הוא מוסיף, "רמות ניטור מטורפות - כ-25 תחנות ניטור בכל האגם הקטנטן שלנו, זה כבר עניין פסיכולוגי".

ספר לי על זה.
"המצב טעון שיפור. שנות הבצורת השאירו את רישומן על הכינרת. אנחנו שוקלים ברצינות להביא עד 120-130 מיליון קוב לכינרת, זה שווה ערך לעלייה של 1.3 מטר במפלס. כמובן שלא במכה אחת אלא לפי מצב הידרולוגי, אבל יהיה לנו ברז שנוכל לפתוח ולסגור".

בינתיים, הוא מספר, עושים ניסיונות במעבדה, מערבבים מים מותפלים עם מים מוּשבים ומים טבעיים בשלל מודלים ומכלים בגדלים שונים. המים המותפלים, כאמור, לא יוזרמו ישר לאגם, אלא "יתלכלכו" בדרך במעבר בטבע. "הדאגה הראשית היא לא למפלס, היא לאקולוגיה. אם האקולוגיה הולכת - אין כינרת".

***

אנחנו נוסעים למלון גלי רימונים כינרת בטבריה לבדוק את אחת מתחנות הניטור של האגם. הייתי פה לפני שנתיים וחצי, החוף היה רחוק-רחוק מהמלון, עכשיו אנחנו עומדים על קו המים. תחנת הניטור - בודקה קטנטונת - נראית בסדר, אבל המלון בהריסות ובשיפוצים. חברת ישראל קנדה משפצת את המלון בהשקעה של 32 מיליון שקל ובכוונתה להפוך אותו למלון יוקרה.

לא יודע אם יש סיכוי למלון יוקרה בעיר החבוטה הזו - השבוע טבריה הייתה נראית מדוכדכת במיוחד - אבל גלי כינרת הוא לא סתם מלון, הוא מיתולוגיה ישראלית. המלון נפתח ב-1946 ותפס את מקומו בהיסטוריה במהלך מלחמת העצמאות בזכות לוטה אייזנברג, מנהלת המלון, שסירבה לנטוש אותו למרות התקפות הירי של המקומיים עליו וניתוקו מאספקה מסודרת. לאחר כיבוש טבריה על-ידי הערבים בנובמבר 1947 התבצרו אייזנברג, עם אישה נוספת וארבעה גברים, על גג המלון למשך שישה חודשים, משלים את הצרים שמדובר בעמדה מצוידת ומאוישת למכביר - עד ששוחררה העיר. המיתולוגיה הזו זימנה למלון ידוענים רבים כמו דוד ופולה בן גוריון שאהבו במיוחד את המקום. למלונות נטושים יש יופי מיוחד. אני מקווה שמישהו יספיק לעשות שם סרט לפני שיתחיל השיפוץ.

***

אנחנו עושים סיבוב סביב הכינרת ונהנים. חוץ מהקטע של טבריה, שכרגיל נראית כאילו מישהו שכח אותה ואז נזכר אבל המשיך לעשות את עצמו כאילו שלא. אני מדבר עם גיורא שחם, מנהל רשות המים. משק המים בישראל כולל כ-1.2 מיליארד קוב. 900 מיליון מהם לתעשייה ומשקי הבית ו-300 לחקלאות. בנוסף, יש עוד 500 מיליון קוב של מי שפעים מטוהרים (מוּשבים).

והכינרת?
"רכיב קטן מאוד מזה. אנחנו לא שואבים יותר מ-50 או 60 קוב מהכינרת, למרות שטכנית אפשר לשאוב עד 400 מיליון קוב".

שחם מבסוט. כל סנטימטר לכינרת, הוא אומר, זה כמו גול. לפני שנתיים וחצי ראיינתי אותו, זה היה בשפל הגדול של הכינרת, אבל שחם הציע לנשום עמוק, הסתייג מהזרמת מים מותפלים מהמוביל הארצי לכינרת דרך נחל צלמון והבטיח שנצא ממחזור הבצורת ההוא. הוא צדק. "זו כמובן חוכמה שלאחר מעשה", הוא מודה. ההימור על דחיית המנהור והצינור לכינרת הוכיח את עצמו עם שני חורפים גשומים.

ועדיין, הפרויקט האמור ממשיך. "אנחנו מניחים את התשתית", אומר שחם, "אבל זה עדיין לא קורה. אני עדיין מסויג לגבי הצורך לחבר את המרחב הזה למערכת הארצית, ולראיה - השנתיים האלה. הכינרת די קרובה לגלישה. אלה פרויקטים עתירי ממון, גם לדחייה של השקעות יש משמעות".

"בכל מקרה, את התשתית הזאת (להזרמת מים לכינרת) אנחנו חייבים לשים. גם בגללנו, אבל גם הרבה מאוד בגלל הירדנים. הירדנים פשוט מתים בצמא. הדרך היחידה לעזור להם היא לתגבר את אספקת המים כי התשתיות קיימות. הקו שהיום הולך מהכינרת אליהם יכול להעביר גם כפול מים. אם אנחנו רוצים לשמור את הגבול המזרחי שלנו יציב אז ברור שיש פה צורך שלא קשור למשק המים, זה צורך לאומי-ביטחוני. כשיהיה מתקן התפלה בגליל המערבי (השבוע הממשלה אישרה אותו, יוקם עד 2024), בחורף פחות גשום עם עודפי מי התפלה, נזרים לכנרת 20-30 מיליון קוב. היום הירדנים מקבלים 50 מיליון, אפשר יהיה להוסיף להם 10-20 מיליון קוב".

גם הכינרת תשמח.
"אחד הדברים שהכי מדאיגים אותי זה לא המפלסים הנמוכים אלא העובדה שלא נכנסו לכינרת מים ובעיקר לא הוציאו ממנה מים כבר שנים. זמן השהייה של כל טיפת מים באגם הלך וגדל ואתה לא צריך להיות מומחה או אקולוג, מספיק להסתכל על אקווריום. חייבים שייכנסו מים - אם לא מהשמיים אז אנחנו נביא את המים - ולא פחות חשוב גם להוציא את המים מהכינרת, גם לעמק המעיינות ולבקעת הירדן. זה מאוד חשוב להחליף את המים באמבטיה הזאת".

שאלת השאלות, מה יהיה עם הסכר?
"שמע, יש לנו עוד מטר של מפלס בקנה. גם אם לא תרד עוד טיפת גשם אחת, כל מה שיש עדיין בזרימות ובנחלים - יש שם עוד מטר. ואנחנו רק בסוף ינואר וחסרים לנו מטר 90 - יש מצב שהכינרת תהיה על סף גלישה, כן, יש מצב. זה יהיה נחמד. ללחוץ על המתג של הסכר בטח יהיה מרגש".

הסכר מוכן?
"כן, מוכן. על כל פנים, אני מסתובב עם פח גריז בבגאז'".

***

טבריה נטושה למראה ועגומה מכל הבחינות. לא צריך לבטל את האפשרות שרק הכיעור שלה לבדו יכול להסביר את ירידת המפלס: המים רוצים להתרחק מהעיר הזו. אחח טבריה. לא רוצה לדבר סרה במקום שאני אוהב, אבל בלי לרצות אני חושב שאיזו הצפה הגונה לא כל-כך תזיק פה. אך אחד לא צריך להיפגע, חלילה וחס, אבל אולי הגיע הזמן לשטוף את טבריה ולהתחיל אותה מחדש.

עוד כתבות

איציק וייץ, מנכ''ל קבוצת קרסו מוטורס / צילום: אלעד גוטמן

המספרים חושפים: כך הפך מותג בנזין סיני אלמוני למכרה הזהב של קבוצת קרסו

הכתבה הזו היתה הנצפית ביותר השבוע בגלובס ועל כן אנחנו מפרסמים אותה מחדש כשירות לקוראינו ● מהדוח השנתי של יבואנית הרכב עולה כי המותג צ'רי, שמכירותיו זינקו ב-2023, הקפיץ את נתח השוק שלה וסייע לה להציג רווח מכובד בתקופה קשה ● אבל ל"אסטרטגיה הסינית" הזו, שמשנה בצורה משמעותית את הפוקוס העסקי של הקבוצה, יש מחיר - ובראשו דריסת מותגים ותיקים

חיילים צרפתים מפטרלים בפריז / צילום: Reuters, Benoit Tessier

באירופה מתכוננים לאירוויזיון ואולימפיאדה תחת חשש כבד מחטיפות ופיגועים

אירוויזיון במאלמו, אליפות היורו בגרמניה ואולימפיאדה בפריז: שורת האירועים ההמוניים באירופה הקיץ, במקביל למלחמה בעזה והסיכון הגבוה לטרור איסלמי, מעלים את הכוננות בה לשיאים חדשים ● האמצעים שעל הפרק: שימוש ברחפנים והחזרת הנוכחות המשטרתית בגבולות

אסף גולדברג, מנכ''ל סלייס עד לאחרונה / איור: גיל ג'יבלי

בדיקת אי הסדרים בעיצומה, אז איך זה שאפשר להפקיד חיסכון לכל ילד בסלייס

רשות שוק ההון מצאה לאחרונה אי סדרים חמורים בהתנהלותו של בית ההשקעות סלייס ● למרות זאת, באתר הביטוח הלאומי סלייס מוצגת כאפשרות להפקדת כספים בתוכנית "חיסכון לכל ילד" ● עד תחילת מאי לא ניתן יהיה למשוך כספים מקופות סלייס, אך הרגולטור לא מודאג

מרכז תל אביב / צילום: טלי בוגדנובסקי

בעל דירה סירב לחתום על פרויקט תמ"א וזכה ב־320 אלף שקל נוספים

בעל דירה בפרויקט תמ"א 38 בת"א, שהוא גם בעלים של חלק מהחצר, ביקש פיצוי של 1.2 מיליון שקל ● המפקחת על המקרקעין קבעה בהסכמת הצדדים כי אכן מגיע לו פיצוי תמורת חתימתו

קבינט המלחמה. ללא נשים במוקד קבלת ההחלטות / צילום: קובי גדעון-לע''מ

המלחמה חושפת את אוכלוסיית הנשים לסיכונים חריגים. איך אפשר להתמודד איתם?

מדור "המוניטור" של גלובס והמרכז להעצמת האזרח עוקב אחר ביצוע החלטות ממשלה משמעותיות ● הפעם, בשיתוף שדולת הנשים, על האתגרים שמציבה המלחמה בפני נשים ● נשים סובלות יותר מהיעדר ביטחון אישי וכלכלי - ובכל זאת הן לא נמצאות במוקד קבלת ההחלטות

אסדת קידוח ''לוויתן'' / צילום: אלבטרוס

במשרד האנרגיה בוחנים: הקמת מתקן להנזלת גז בהשקעה של 7 מיליארד דולר

חלק משמעותי מיצוא הגז של ישראל תלוי היום במצרים, ומתקן הנזלה יאפשר יצוא לרחבי העולם כדי לבזר את הסיכונים ● מי יממן את עלויות ההקמה האדירות?

מתחם חזית הים בחיפה / הדמיה: מן-שנער-יעד אדריכלים

נסגר המכרז הראשון של רמ"י בחזית הים בחיפה: כמה תשלם הזוכה?

יורו ישראל זכתה במכרז של רמ"י על קרקע של 23 דונם, להקמת 500 יחידות דיור ושטחי מסחר באחד מהמתחמים המסקרנים בישראל ● החברה תשלם על הקרקע, הסמוכה לבית החולים רמב"ם בחיפה, כ-205 מיליון שקל כולל הוצאות פיתוח

הסכם אינו נדרש כתנאי עבור זוגות במערכות יחסים כאלה ואחרות / צילום: Shutterstock, Viacheslav Lopatin

זוג הקפיא עוברים ואז נפרד. האם האישה תוכל להשתמש בהם?

כשלושה עשורים לאחר פרשת נחמני, בתי המשפט עדיין נאלצים לדון בתביעות בלתי אפשריות לגבי גורלם של עוברים מוקפאים ● מן הראוי היה לחייב כל זוג שפונה לבצע הפריה חוץ-גופית, לחתום על הסכם שמתייחס לאפשרות הריאלית של פרידה במהלך הזמן שחולף בין יצירת העוברים המוקפאים לבין השימוש בהם

ייצור השבבים / צילום: Shutterstock, Golubovy

חברות השבבים הישראליות שמשלמות על הקשחת הכללים

ביטול רכישת חברת שבבים ישראלים על ידי הענקית האמריקאית קוואלקום מתווספת לנסיגת אינטל מרכישת טאואר אשתקד ● לפי מומחים, מדובר במגמה מתעצמת של הקשחת העמדות מצד רגולטורים בעולם ● "חברות צריכות להתחיל לחשוב מראש על אלטרנטיבות", הם אומרים

מירי רגב, ליכוד / צילום: אלכס קולומויסקי-ידיעות אחרונות

ועדות חקירה ממלכתיות תמיד הטילו אחריות אישית על ראש הממשלה?

עד כמה חריפה הביקורת שנמתחה על נתניהו בדוח מירון בהשוואה היסטורית? בדקנו ● המשרוקית של גלובס

גזירת סרט בפתיחת משרדי ASI, חברת הבת בהודו יחד עם שגריר ישראל בהודו, נאור גילאון / צילום: תעשייה אווירית

מתחת לרדאר: התעשייה האווירית הקימה חברה בת בהודו

התעשייה האווירית השיקה השבוע את חברת הבת ההודית שלה בניו דלהי ● החברה הוקמה במסגרת שיתוף הפעולה בין התעשייה האווירית לבין DRDO, גוף המחקר והפיתוח בנושאי הגנה של ממשלת הודו

קבוצת רוכבי אופניים עם טל ברודי. מימין: ריבה פרידמן בורוביק / צילום: דבורין תקשורת

מקבוצות אופניים ועד קבלת פנים בחזרה לבית: הארגון שמלווה מפונים במלחמה

מאז פרוץ המלחמה מלווה ארגון "הרוח הישראלית" אלפי משפחות של מפונים, ואף גייס תרומות בהיקף של 2.5 מיליון שקל ● מ"מ המנכ"לית, ריבה פרידמן בורוביק: "האתגר הגדול הוא שיקום הקהילות"

הורים לילדים שגילם עד שלוש יקבלו החל מתלוש השכר הקרוב תוספת של נקודות זיכוי / אילוסטרציה: Shutterstock

הטבת המס הגדולה שהבטיחה הממשלה נכנסה לתוקף. מה יקרה לנטו שלכם?

הורים לילדים שגילם עד שלוש יקבלו החל מתלוש השכר הקרוב תוספת של נקודות זיכוי, אשר תגדיל להם את ההכנסה הפנויה ● ואולם, מומחים טוענים כי הטבת המס לא תשפיע על מי שבאמת זקוק לה

''התייצבות ושיפור, גם אם צנוע, ברוב הפרמטרים הפיננסיים של ההייטק הישראלי'' / אילוסטרציה: Shutterstock

אחרי שנה קשה, הרבעון הראשון של 2024 מראה מגמה חיובית בתעשיית הטק הישראלית

על פי נתונים חדשים מדוח ההייטק "Tech Review", ברבעון הראשון של 2024 חברות הסטארט-אפ הישראליות גייסו כ-1.6 מיליארד דולר ● מדובר בעלייה של כ-10% ביחס לרבעון הקודם וירידה של 10% בהשוואה לרבעון המקביל אשתקד ● 38% מסך הסכום הכולל גוייס בחברות הסייבר

ניסאן X-TRAIL / צילום: יח''צ

המכונית של ניסן שמוכיחה: שוק הבנזין עדיין חי ובועט

ניסאן X-TRAIL, הטורבו-בנזין החדשה של ניסאן, מוכיחה שגרסאות הבנזין לא אמרו את המילה האחרונה: היא זריזה, נוחה ומרווחת

משה ארבל, שר הפנים / צילום: מארק ישראל סלם - הג'רוזלם פוסט

בעקבות חשיפת גלובס: השר ארבל קורא לנתניהו לאפשר כניסת פועלי בניין פלסטינים לישראל

שר הפנים מציין במכתבו: "גוברות ההערכות כי אלפי פועלים פלסטיניים מיהודה ושומרון מועסקים שלא כדין בענף" ● הוא קורא לראש הממשלה לבחון הסדרה של הכנסת הפועלים לישראל, בין היתר על ידי בחינה פרטנית של כל פועל והגבלת גיל

בנימין נתניהו ואריה דרעי / צילום: עמוס בן גרשום, לע''מ

דרעי: "בג"ץ מתעמר בלומדי התורה, אות קין", גנץ: "בג"ץ פסק את המובן מאליו" | התגובות הפוליטיות על צו הביניים

הפוליטיקאים הגיבו על החלטת בג"ץ שקיבל את עמדת היועמ"שית ● גולדקנופף: "אות קלון וביזיון, ניאבק בכל דרך על זכותו של כל יהודי ללמוד תורה ולא נתפשר" ● דרעי: "מבין את הלוחמים שלא רוצים לשרת עכשיו בצבא" ● גנץ: "הגיעה העת שהממשלה תעשה את המובן מאליו"

מערכת ReDrone של אלביט / צילום: אלביט מערכות

הנקמה של פוטין בהודו, ומערכת יירוט הרחפנים החדשה של אלביט

אלביט הציגה ללקוחות אירופאיים את מערכת היירוט המתקדמת שלה, אלג'יריה מצאה מענה בסין מול עוצמת המל"טים מתוצרת ישראל, ארה"ב שמה את מבטחה בלייזר, והנקמה של פוטין בראש ממשלת הודו • השבוע בתעשיות הביטחוניות

ראסל אלוונגר, מנכ''ל טאואר סמיקונדקטור / צילום: ענבל מרמרי

ראסל אלוואנגר: "אני חייב הרבה לישראל. היא אפשרה לטאואר להפוך למה שהיא"

טאואר הייתה האקזיט המדובר של 2022, אולם הצעת הרכישה החלומית של אינטל נפלה ● המנכ"ל ראסל אלוואנגר ניצל אותה כדי להכניס רגל בדלת למפעל של אינטל בניו מקסיקו: "זו לא הייתה סטירת לחי גדולה. יש לנו עכשיו קיבולת ייצור" ● את דעותיו על המצב בישראל הוא שומר לעצמו: "להעיר על הנושא זה כמו להתארח אצל מישהו לארוחת ערב ולהגיד לו שהבית מבולגן"

המדינה החדשה שמצטרפת להליך נגד ישראל בהאג

גלובס מגיש מדי יום סקירה קצרה של ידיעות מעניינות מהתקשורת העולמית על ישראל במלחמה • והפעם: רוב האמריקאים מתנגדים להמשך המלחמה, הממשלה הצרפתית מצהירה שלא סיפקה נשק לישראל מאז ה-7 באוקטובר, ואירלנד מצטרפת לתביעה נגד ישראל בהאג ● כותרות העיתונים בעולם