בית החולים סורוקה / צילום: איל יצהר
באחרונה פורסמה ידיעה שוברת לב כי מתמחה בבית החולים סורוקה שם קץ לחייו. המתמחה הצטרף לשלושה רופאים נוספים, שבחרו לשים קץ לחייהם באותו בית חולים בשנה וחצי האחרונות.
הקלישאה אומרת שאירוע אחד עשוי להיות מקרה, שני אירועים עשויים להיות צירוף מקרים, אבל שלושה מקרים עלולים לבשר על תופעה.
היה זה הסוציולוג הצרפתי הנודע אמיל דורקהיים שחקר לראשונה את ההתאבדות מפרספקטיבה חדשה: עד אותו היום היה נהוג לבחון התאבדות דרך הפרספקטיבה היחידנית הפסיכולוגית - הרואה את ההסבר להתאבדות בנפשו של האדם וברגשותיו. דורקהיים הבחין לראשונה כי בקבוצות חברתיות שונות הנטייה להתאבדות שונה לחלוטין. ישנן קבוצות חברתיות בהן אחוז ההתאבדויות גבוה, וישנן קבוצות אחרות בהן אחוז התאבדויות נמוך. במילים אחרות: דורקהיים גילה כי ניתן להסביר התאבדות על-ידי הבנת התנאים החברתיים הסביבתיים בהם פעל המתאבד.
עוד הציע דורקהיים - וכאן אני מציע לאמץ את הצעתו - כי יהיה קשה למנוע את האירוע הבא על ידי חיפוש הנפש הרגישה בקבוצה. הדרך למנוע את המקרה הבא צריכה לעבור דרך שינוי תנאי הסביבה החברתית המועדת לפורענות.
אני בטוח שמנהלי בית חולים סורוקה שבורי לב וכואבים נוכח המקרה ומחפשים לבדוק כיצד למנוע את המקרה הבא. אין לי ספק כי הרעיון לזמן פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ואולי אף פסיכיאטריים, יושב על שולחנם.
אם יורשה לי, אבקש להשיא עצה קטנה נוספת: כדאי לצד האחרונים להביא גם יועץ ארגוני. יועץ שיעסוק בתרבות הארגונית, באקלים החברתי, במבנה הארגוני, בחלוקת התפקידים ובעומס העבודה. מתוך ההנחה כי נתוני מחקרו של דורקהיים תקפים, אזי ניתן לצפות כי שינוי תנאי הסביבה החברתית של העבודה יכולים להביא לשינוי מיוחל ולמניעת המקרה הבא.
הכותב הוא סגן דיקן בבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה למינהל וראש התוכנית לתואר שני בייעוץ ארגוני