שופט העליון נעם סולברג / צילום: אוריה תדמור
האם כונס נכסים מחויב תמיד לערוך הליך פתוח של התמחרות כדי למצוא את הקונה שירבה במחיר הנכס שעליו הוא אמון, או שבמקרים המתאימים יכול להתמקד הכונס במציאת רוכש לנכס מבלי לערוך תחרות פומבית בין מציעים שונים? אלו היו השאלות שעמדו במרכז החלטה שניפק לאחרונה שופט ביהמ"ש העליון, נעם סולברג. סולברג הכריע בבקשתם של אנשי העסקים והאחים משה ויצחק דיין, שגם היו בעלי מניות בחברה שבנתה את מלון "מג'יק סאנרייז" וכשלה מלהחזיר חוב של 341 מיליון לבנק דיסקונט שאליו שועבד המלון.
האחים דיין דרשו לעכב את מכירתו של מלון מג'יק סאנרייז לרשת פתאל וקיבוץ אילות, אשר אושרה לפני כחודשיים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. טענתם המרכזית של האחים דיין היתה שכונס הנכסים הוציא לפועל את מכירת המלון מבלי שניתנה להם הזדמנות להציע הצעה בהליך של התמחרות. ואולם, סולברג קבע כי הכלל לפיו מכירת נכס בהליכי כינוס ייעשה בדרך של התמחרות נתון לשיקול דעתו של כונס הנכסים, וכי במקרים מסוימים ניתן לוותר על עריכת התמחרות במטרה להשיג מחיר גבוה יותר לנכס. בכך, אישר סולברג את פסק הדין של של בית המשפט המחוזי בת"א, והסיר את צו העיכוב הזמני על מכירתו של המלון שהוצא מיד עם ערעורה של האחים דיין לביהמ"ש העליון.
עשרות שנים ללא רוכש
בנובמבר 2019 אישר סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופט חגי ברנר, את מכירת מלון מג'יק סאנרייז בקיבוץ אילות לשותפות שהקימו רשת פתאל וקיבוץ אילות, תמורת 73 מיליון שקל. המכירה בוצעה במסגרת הליך כינוס הנכסים לבעלת המלון, חברת "אילונית פרויקטים תיירותיים" שבבעלות האחים דיין והקיבוץ, בשל חוב גדול בהרבה מסכום המכירה, של 341 מיליון שקל לבנק דיסקונט.
בתחילת שנות ה-90 התקשר קיבוץ אילות עם יצחק דיין וחברות בבעלותו, לשם הקמת חברה משותפת בשם "אילונית פרויקטים תיירותיים" שיועדה לאפשר להם להקים מלון בשטח הקיבוץ. לטובת מימון הפרויקט, נטלה החברה המשותפת הלוואה מדיסקונט ונרשמו לטובתו שיעבודים. ואולם, בעת פתיחת המלון עמד חובה של החברה על למעלה מ-150 מיליון שקל, שתפח עם השנים.
בשנת 2001 הגיש בנק דיסקונט בקשה לאכיפת השיעבודים, ולאחר הליך שנמשך למעלה מעשר שנים החליטה שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, דניה קרת-מאיר, לקבל את הבקשה והוציאה צו כינוס נכסים לטובת הבנק במטרה לממש את החוב. אילונית הגישה ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה והערעור נדחה.
בתום שמונה שנים נוספות, החליט כונס הנכסים של החברה, עו"ד עוזי מור, למכור את המלון לחברה המשותפת שהקימו פתאל והקיבוץ תמורת 73 מיליון שקל. את החלטתו לאשר את המכירה לפתאל ולקיבוץ אילות שלא בדרך קבלת הצעות מהציבור לצורך התמחרות, תלה השופט ברנר בעמדות שהציגו כונס הנכסים והכנ"ר, ובהתבסס על הנסיבות החריגות של המקרה. במקרה חריג זה, קבע ברנר, מדובר בעסקה מורכבת בין מספר בעלי עניין שלהם טענות הדדיות זה מול זה ולכן מתחייב להגיע להסדר בין כלל בעלי הזכויות והאינטרסים המעורבים, שכולל גם ויתור על טענות ותביעות.
עוד נימק ברנר, כי מדובר בעיסקה שבהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל, מחייבת כי הקיבוץ יהיה בעל לפחות 26% מהרוכשת, ועל כן בכל מקרה יש להגיע להסכם רכישה עם שותף אשר מוסכם ומקובל גם על הקיבוץ. בנוסף ציין סגן נשיא המחוזי בתל-אביב, כי הכונס מור ניהל במרוצת השנים משא ומתן עם לא פחות מ-13 גורמים שונים שהביעו התעניינות ברכישת המלון, אך עם אף אחד מהם לא הבשילה ההתעניינות לכדי הצעה מחייבת. זאת, בעוד ההצעה מצד השותפות שבין רשת פתאל וקיבוץ אילות הייתה ההצעה הקונקרטית והגבוהה ביותר שניתן להגיע אליה בנסיבות העניין.
"אכן, דרך המלך למכור נכסים במסגרת הליכי כינוס נכסים היא באמצעות פרסום לציבור הרחב. אלא שהמקרה הנוכחי הוא מקרה חריג. לא ניתן היה הלכה למעשה לקבל הצעות טובות יותר. העובדה שהנושה המובטח, בנק דיסקונט, מוכן להסתפק בסכום שניתן לכנותו 'נזיד עדשים' ביחס לכלל החוב כלפיו, היא הראיה הטובה ביותר לכך שלא ניתן היה לקבל הצעה טובה יותר", קבע ברנר.
"סולברג: נוהג לא מחייב"
על החלטה זו הגישו משה ויצחק דיין ערעור לעליון, וכן בקשה לעיכוב ביצוע עד אשר יינתן פסק דין בעליון. לטענתם, שגה בית המשפט המחוזי בפסק דינו כיוון שהיה עליו להורות על קיום הליך התמחרות, שיביא להצעות גבוהות יותר מהסכום של 73 מיליון שקל בלבד. עוד טענו, כי היה צריך לאפשר להם להשתתף בהתמחרות.
השופט סולברג דחה את הבקשה בנימוק שכבר ניתנה להם הזדמנות להציע הצעות עדיפות במסגרת הליך הכינוס, אולם הם לא עשו כן, וכיוון שהתרשם שסיכויי הערעור בעליון הם נמוכים. סולברג גם קבע כי לא בכל מצב חייב כונס הנכסים לגשת להליך של התמחרות, אלא הדבר נתון לשיקול דעתו בהתאם למצב. "אמנם נקבע בפסיקה כי במרוצת השנים התגבש נוהג של בעלי תפקידים לממש נכסים בדרך של התמחרות, אך נוהג זה אינו מחייב בכל מקרה, והשיקול העיקרי שצריך בעל התפקיד לשוות לנגד עיניו בבחירת הדרך לביצוע המכר, הוא השגת התמורה הגבוהה ביותר האפשרית עבור הנושים", קבע סולברג.
כמו ברנר, גם סולברג השתמש בעמדתו של הבנק כנדבך עיקרי לאישור המכירה. "לכאורה, הנפגע העיקרי מאי-קיום הליך התמחרות הוא הבנק, הנושה המובטח, שלא יזכה להשבת מלוא חובו. אלא שהסכמת הבנק להצעת המכר, מעידה על רצונו להסתפק ב'ציפור אחת ביד', לעומת כמה ציפורים על העץ, כשאין לדעת מתי, ואם בכלל, תבוא שעתן, נוכח המבוי הסתום שאליו הגיעו הצדדים בניסיונות המכירה הקודמים", ציין שופט בית-המשפט העליון בהחלטתו, במסגרתה גם חויבו האחים דיין בהוצאות בגובה 15 אלף שקל.
את קיבוץ אילות ייצגו עוה"ד חגי שבתאי, אריה שפירא, ויואב אינגבר ממשרד חגי שבתאי שפירא; את בנק דיסקונט ייצג עו"ד יריב שלום ממשרד ליפא מאיר; והאחים דיין יוצגו באמצעות עוה"ד חן פלצ'י ודור דיין ממשרד חן פלצ'י. את מג'יק סאנרייז ומלונות פתאל ייצגו עוה"ד כפיר ידגר ואלי שחר ממשרד גורניצקי.