נמל חיפה בשנות ה־60 / צילום: פריץ כהן, לע"מ
הם מרוויחים בין 50 ל-60 אלף שקל בחודש, עובדים פחות מחמש שעות ליום והם ממש לא מרוצים. 200 העובדים הוותיקים ביותר בחברת נמל חיפה, רובם בני 55 ומעלה, הם האנשים שפיצחו את השיטה. בלי תואר ובלי קשרים בצמרת, השיגו עובדי דור א' בנמלים את תנאי העבודה הטובים ביותר שמדינת ישראל יכולה להציע. השבוע שילמה להם המדינה עוד חצי מיליארד שקל, רק כדי שיסכימו לוותר על התנאים החלומיים שהשיגו ויסכימו פשוט ללכת הביתה. מבחינה ציבורית, עובדי דור א' הם דור אבוד. השאלה היא האם השיטה, שמעודדת עובדים להיות סחטנים, אלימים ולא יעילים, האם השיטה שיצרה את המפלצת הזאת - לא מייצרת לנו בימים אלה את מפלצות הדור הבא.
בשבוע שעבר נחתם הסכם הרפורמה בחברת נמל חיפה. הסכם היסטורי כמובן, שמצטרף לעוד שורה של "הסכמים היסטוריים" שנחתמו במהלך השנים בנמל. בראשם, אגב, ההסכם משנת 2004 שבו הסכימה המדינה "להלבין" את כל עבירות השכר של העובדים, בתמורה להסכמתם לפיצול רשות הנמלים והרכבות לחמש חברות נפרדות (נמל חיפה, נמל אשדוד, נמל אילת, חברת נמלי ישראל ורכבת ישראל).
לכל ההסכמים האלה יש את אותו מכנה משותף. בכולם קנתה המדינה בכסף את הסכמת עובדי הנמל לצעדי התייעלות בחברה שבה הם עובדים. הפקידים שניהלו את המו"מ מטעם המדינה התחלפו בכל פעם אבל העובדים נשארו, החכימו ולמדו את סוד השיטה: כמה שתהיו פחות יעילים, כמה שתהיו יותר סחטנים וכוחניים - כך תצליחו להוציא מהמדינה יותר כסף ותנאי שכר.
עובדי דור א' שיפרשו בעקבות ההסכם הם התגלמות כל הטוב הזה של השיטה: תפוקות נמוכות, מוסר עבודה ירוד ותנאי שכר שמנכ"ל משרד ממשלתי או חוקר בכיר באוניברסיטה יכולים רק לחלום עליהם. חבילת הפרישה שיקבל כל עובד שווה בממוצע 2.7 מיליון שקל. היא כוללת פנסיה מוקדמת, פיצויים ומענקי הפרטה. האבסורד הוא שלחבילה הזו יש הצדקה כלכלית. למדינה משתלם לשלם סכומים כאלה לעובדי דור א' בגלל שהם גורמים נזק כלכלי עוד יותר גדול בהישארותם בחברה. המדינה רוצה שחברת נמל חיפה תוכל להתחרות בנמל הפרטי שתפעיל לידו חברה סינית וזו ההצדקה להסכם עם עובדי הנמל. ועדיין, אחרי פרישתם של עובדי דור א' יישארו בנמל 700 עובדים עם שכר גבוה, קביעות ל-10 שנים ורשת ביטחון לשכר מהמדינה. בנמל הסיני יעבדו 300 עובדים וראש הוועד יהיה כנראה רובוט. בתנאים האלה מי ירצה לקנות את הנמל הישן (ועוד להזרים מיליארד שקל כפי שדורשת המדינה).
אם המכירה תיכשל המדינה תישאר עם עובדים יקרים ותצטרך להזרים עוד כסף. "תסתכלו על החצי המלא של הכוס" אומרים לנו במדינה "עובדי דור ג' (כלומר אלה שנקלטו משנת 2018 ואילך) יהיו באמת ללא זכויות-יתר". כן. עד ההסכם הבא.
הכי קל להמשיך ולשלם דמי סחיטה
ובינתיים עובדי דור א' בחיפה עדיין לא מרוצים, ויש להם סיבה טובה. בקרוב אמורה המדינה לחתום על הסכם דומה עם עובדי דור א' של חברת נמל אשדוד. האשדודים דורשים לקבל יותר ממה שקיבלו בחיפה. המדינה הודיעה שלא תסכים לשלם להם עוד שקל מעבר - אבל זו רק עמדת הפתיחה.
בשנים האחרונות מדינת ישראל שפכה מיליארדים לים, פשוטו כמשמעו בשם האינטרס הלאומי של הקטנת כוח המיקוח של עובדי חברות הנמל. בשנת 2013 החליט שר התחבורה להקים שני נמלים פרטיים חדשים - באשדוד ובחיפה. מבחינה כלכלית אין למדינת ישראל שום צורך ביותר מנמל אחד, אבל האוצר הסכים לתת לישראל כץ עוד ארבעה מיליארד שקל עבור נמל נוסף, בשם התחרות ובעצם כדי לשבור את כוחם של עובדי הנמל. נמל אשדוד לא מיועד להפרטה. בעוד שנה כשהנמלים החדשים יתחילו לפעול המשק יוכל להסתדר בלעדיו. למעשה אפשר כבר היום עם נמל חיפה.
אז למה המדינה מתעקשת להתרפס ומוכנה לשלם מאות מיליונים לעובדי הנמל? כי היא לא רוצה לריב עם ההסתדרות (שעזרה לה להשיג את ההסכם עם חיפה), ולא רוצה להרגיז את בתי הדין לעבודה (שלא נתנו לעובדים לשבות) וחוששת מהכוח הפוליטי של עובדי הנמל. אז הכי קל להמשיך ולשלם דמי סחיטה. מה זה חצי מיליארד שקל? כסף קטן.