סורוקה, באר שבע / צילום: בר אל, גלובס
בית החולים סורוקה עלה בשבועות האחרונים לכותרות בעקבות ארבעה מקרי התאבדות של רופאים בכירים ומתמחים. גורמים שמכירים את המקרים טוענים אמנם שמקרי ההתאבדות לא היו קשורים בעומס או בתפקוד המערכת, ודאי לא כולם, ולכל אחד מהם היו גם הסברים אחרים, ובכל זאת, הם הפנו זרקור לבית חולים שנאלץ לעמוד בפני אתגרים מיוחדים. זו דרך יפה לומר שהמצב קשה, קשה מאוד.
סורוקה פועל בסדרי גודל של בתי חולים גדולים במרכז ומצופה ממנו לספק את כל שירותי הרפואה המתקדמים ביותר לדרום הארץ. כמעט בדרך נס, נראה שסורוקה מצליח להתמקם קרוב מאוד לבתי החולים הגדולים במדדי בריאות ואיכות טיפול רפואי, ועם זאת הוא סובל מכל התחלואים הנובעים מהזנחת הפריפריה - עומס רב וצוות רפואי הסובל משחיקה יוצאת דופן. מי שסופגים את הפער בין המשאבים החסרים לתוצאות הטיפול הטובות יחסית הם אנשי הצוות.
"לא היה זמן לאכול"
כאשר ע', רופא צעיר מסורוקה, היה מתמחה, הוא מצא עצמו לא פעם בתורנות ארבעה סופי שבוע ברצף. "זה לא נפוץ, אבל זה קורה. שלוש תורנויות סוף שבוע בחודש זה אפילו לא נדיר, וגם לא שבוע שכולו תורנויות - כולל סוף השבוע. אתה עושה תורנות, מסיים מותש, חוזר הביתה לישון, מתעורר וחוזר לבית החולים. ואלו היו שנות ה־20 שלי. הייתי צריך להספיק לבלות, להכיר בת זוג, ואחר כך שנות הזוגיות הראשונות והטיפול בילדים. כאילו לא הייתי שם".
מתמחים בסורוקה עושים שמונה־תשע תורנויות בחודש בממוצע, לעומת חמש־שש במרכז. "גם בפוריה ובצפת התורנויות לא נראות ככה, כי הצוות אמנם קטן, אבל גם הביקוש", אומר ע'.
אם בסורוקה זמן ההמתנה לניתוחים מיוחדים או לטיפול במכשירים מיוחדים ארוך יחסית לשיבא או לאיכילוב, הרי שתושבי הצפון בכלל לא מנסים לקבל אותם קרוב למקום מגוריהם, ותוחלת החיים שם בהתאם. בזמן שמתמחה בסורוקה יתלוש שיערות עם המטופל כשייתקל בזמן המתנה מופרך לבדיקה רפואית יוצאת דופן, רופא בבית החולים גליל בנהריה ישלח אותו לרמב"ם.
איך נראו התורנויות האלה?
ע': "בכל הארץ התורנויות הן קשות, עם עומס חולים מטורף, וכמו בכל יתר הפרמטרים, אצלנו המצב גרוע יותר. לא היה זמן לאכול, לא היה זמן לפיפי, בטוח לא ישנתי במשך 26 השעות של התורנות. וכמובן, בעקבות זה רופאים עוזבים, והעול שוב נופל עליך. ואם מישהי יוצאת ממעגל התורנויות בגלל היריון ואחר כך חופשת לידה, אף אחד לא מחליף אותה. וזה רק בתורנויות - גם ביום עבודה רגיל יש לנו חצי ממספר הרופאים למטופל מאשר במרכז".
איך נראה המצב מנקודת המבט של המטופלים?
"הדבר המדהים הוא שבסוף המטופלים מקבלים טיפול שהוא לא רע, אבל הוא היה יכול להיות הרבה יותר טוב. אם לא תקצבו טכנאי רנטגן למחלקת הילדים בלילה, אז הילד צריך לצאת בקור מבניין הילדים וללכת לבנין המבוגרים לעבור את הסריקה. זה קורה רק בסורוקה. לעומת המרכז, יש לנו פחות מהכול פר מטופל. פחות מכשירי סריקה ופחות מזכירות ופחות אחיות. בכל חורף אשפזתי אנשים במסדרונות. זה לא רק לא נעים, זה מגביר סיכון לזיהומים.
"אני לא חושב שהמצב הזה יכול לגרום להתאבדות אצל אדם לא אובדני מלכתחילה. אבל הרופאים שלנו שחוקים, והם רופאים פחות טובים והם הורים פחות טובים".
חולים שאושפזו בסורוקה וגם באיכילוב, למשל, טענו שהיחס מצד הרופאים בסורוקה היה פחות נעים.
"מודה באשמה. אנחנו מרכזים כל משאב אישי בלשרוד ולתת את הטיפול. אין ספק שבימים שעשיתי תורנויות רצופות, הייתי פחות נחמד".
ע' לא רק מתוסכל, הוא גם כועס. "אני בטוח שזו החלטה. מישהו מחליט איך לתקנן את סורוקה ואיך לתקנן את בילינסון. מישהו מחליט כמה זמן יחיה אדם במרכז וכמה יחיה בדרום. אין תחרות לסורוקה בכל הדרום. לכן כאשר שירותי בריאות כללית, בעלת בית החולים, מחליטה היכן להשקיע, אני בטוח שמדגדג לה יותר לשים כסף היכן שיש מתחרים. גם מבחינת המדינה, התקצוב לא מספיק - חסרים תקנים גם באופן אבסולוטי יחסית ליכולת שלנו לתת רפואה סבירה, וגם יחסית למרכז".
הכללית, מצדה, מציגה נתונים שלפיהם הגירעון המתוקצב של סורוקה, כלומר, הגירעון שהיא סופגת, הוא הגבוה בין כל בתי החולים שלה - קרוב לחצי מיליארד שקל. כמו כן נמסר שבשנים האחרונות הושקעו או הוקצו להשקעה בשנים הקרובות יותר מ-500 מיליון שקל מכספי הכללית ומתרומות בתשתיות של סורוקה.
ומה חלקה של המדינה במצב?
"זה עניין של סדרי עדיפויות - בין הרפואה לתחומים אחרים, ובין הפריפריה למרכז", אומר ע'. תראי אילו מחלקות יולדות יפות נבנו במרכז. אומרים שזה משום שבתי החולים מתוגמלים על כל יולדת. גם סורוקה נהנה מתקציב עבור כל יולדת, אבל לאן תלך יולדת עם צירים מדימונה? במרכז אפשר לראות כיצד התחרות מתבטאת בתוצאה".
ר', גורם ניהולי במערכת הבריאות, מסביר כיצד נוצר מצב שבו התקינה בסורוקה אינה מספקת. "התקנים לא נקבעים לפי היקף האוכלוסייה, אלא לפי מספר המיטות והמחלקות. כלומר, אם יותר אוכלוסייה מגיעה לבית חולים שבו יש פחות מיטות, היא לא תטופל על ידי רופאים רבים יותר". סורוקה מתגאה ביחס מיטות למספר מאושפזים פוטנציאליים הנמוך בישראל.
אז מי החליט לא להגדיל את מספר המיטות והמחלקות?
"האוצר צריך לאשר את זה". ר' מכחיש את הטענה שהכללית משקיעה פחות בסורוקה לעומת בתי חולים אחרים שלה. "הכללית היא קופת החולים היחידה שלקחה על עצמה את האחריות על הפריפריה", הוא אומר. "כ-60%-70% מהפעילות הרפואית בדרום היא באחריות הכללית. האם מישהו חשב שצריך לתת לה יותר תקצוב פר אדם כי היא מתמודדת בפריפריה, היכן שלאוכלוסייה יש יותר מחלות רקע, יותר מחלות נרכשות, יותר תאונות והיא מגיעה לבית החולים במצב מחלה מתקדם יותר? אף אחד לא חשב כך".
ע': "בגלל כל התנאים הללו, הרופא בבית החולים סורוקה רואה יותר מוות. כל הרופאים רואים מוות, וזה תמיד נורא ותמיד קשה, אבל רוב הרופאים מתמודדים. לדעתי אנחנו רואים יותר מוות מרופאים אחרים".
ר' מצביע על הבדל נוסף בין סורוקה לבתי חולים אחרים: "בדרום לא הולכים לרפואה פרטית. התושבים ברובם לא יכולים לשלם לרפואה פרטית, ולכן היא גם לא מאוד התפתחה פה. אם במרכז האוצר מגביל את תקציבי בתי החולים וכך פולט אנשים לרפואה הפרטית והם מפסיקים להעיק לו על התקציב, הרי שבדרום הלחץ לא יעזור. אנשים יישארו במערכת ופשוט יקבלו טיפול פחות טוב. ולעומת זאת הרופאים עלולים להיות מתוסכלים כי הם לא יכולים להשלים הכנסה בפרטי, ולתת שם את הטיפול שהם מאמינים שהוא הטוב ביותר".
היעדר מרכזי טיפול נוספים מוביל גם למצב שבו לא ניתן להפנות מטופלים לבית חולים אחר כאשר יש עומס, כפי שניתן לעשות במרכז.
"אין מי שיאייש תקנים"
"סורוקה הוא ברירה יחידה והרופאים מרגישים את זה. אפילו אם המערכת אומרת לרופא, 'אולי תפחית תורנויות, אנחנו מודעים למצבך הנפשי', הרופא עונה 'אבל זה רק אני. אין מישהו אחר'".
ב-2011 דווקא נרשם שיפור, כפי שמעיד ע' בעצמו. "היו פתאום יותר תקנים ויותר מענקים לרופאים שבאו לדרום, והייתה תקופה אחרת. ואז שוב הייתה הידרדרות, ובתקופת מחאת המתמחים שוב חל שיפור. חתמנו אז על מסמך שמגביל לשש תורנויות בחודש. אבל אז פה ושם ביקשו עוד תורנות ועוד אחת, והמצב זלג חזרה למה שהוא היום. גם אצל האחיות המצב הוא אותו דבר".
בעיית הבעיות, אומר ר', היא שגם אם האוצר יאשר הגדלה של בית החולים (או בניית בית חולים נוסף בעיר. מיד נגיע לכך), הדבר יפתור כמה בעיות אך כנראה לא את המחסור ברופאים. "אין תקנים, אבל גם אם היו, לא היה בהכרח מי שיאייש אותם. הרופאים שגדלו ולמדו בצפון ובמרכז ומתגוררים שם, לא מתלהבים להגיע לדרום ואין ספק שכתבות כמו זו, ובטח כתבות שמנסות לרמוז כאילו העומס כל כך גדול שאנשים מתים ממנו, לא עוזרות בהקשר הזה. גם סטודנטים שלמדו בדרום לא נשארים לעבוד בדרום אם הם הגיעו לכאן רק כסטודנטים".
בדרום סבורים שהשינוי עשוי להגיע מהרחבת הפקולטה ללימודי רפואה באוניברסיטת בן-גוריון, שתשים דגש על קבלת תושבי הדרום, לאחר שנמצא שהסיכוי שיישארו בסביבה עם סיום התואר הוא הגבוה ביותר. כיום אין אפשרות להפלות בקבלה על בסיס מקום מגורים. ייתכן שניתן יהיה לפתוח תוכנית מיוחדת להכשרת כוח-אדם רפואי מהמגזר הבדואי - מהלך נחוץ גם משום שהבדואים הם פלח נכבד מהמטופלים והפערים התרבותיים מקשים עוד יותר על מתן שירות רפואי.
"המחסור בכוח-אדם צפוי להגיע בשנים הקרובות לשפל חסר תקדים", הזהיר מנכ"ל סורוקה שלומי קודש בדיון בכנסת. "עלינו לפעול בטווח הקצר עם המשך מענקים לרופאים שיעברו לדרום, ובטווח הארוך תעדוף של תושבי הדרום בקבלה ללימודי הרפואה באוניברסיטת בן-גוריון. לנגב יש יכולת לגדל את רופאי העתיד, שמחויבים, יכולים ורוצים להחזיר לקהילה".
ע', למשל, לא שוקל אפילו לעבור בית חולים. "אני גר כאן. אני לא מתכוון לנטוש את הקהילה שלי. אם אעזוב, זה יהיה אולי כי אלך להיות רופא בקהילה, או אעזוב את המקצוע". ע' מקפיד להדגיש שאינו מאשים את הנהלת בית החולים בקושי של הצוות, וגם לא רואה הבדל בין ההנהלה שתחתיה עבד בתחילת העשור לבין זו שבראשות קודש, שנכנס לתפקידו ב-2018. "כולם מאוחדים למטרה משותפת - שיפור מצב החולים".
טענות נוספות נשמעו מעיתונאים על אווירה של חוסר שקיפות בניסיון להבין מה קורה בתוך המערכת.
"אני לא יודע מה מתווך החוצה, אבל כלפי פנים ישנו תחקיר מפורט ושקוף של כל אירוע חריג".
בית חולים פאנטום
ב-2014 החליטה ועדת אפק לבדיקת הפערים ברפואה בין הפריפריה למרכז על הקמת בית חולים שני בבאר-שבע, הפעם בכניסה הדרומית לעיר. אנשי סורוקה סקפטיים. "אבן הפינה שלו, שהונחה לפני שנים, כבר התפוררה וטבעה בחולות להבים", אומר ע'.
מנין הציניות? מהמציאות. ועדת אפק קבעה כי ב-2025 יידרשו בנפת באר-שבע 1,900 מיטות, שחלקן יתווספו לסורוקה אך כמה מאות מהן בבית החולים החדש. מהיכן יגיע כוח-האדם שיאייש אותו? לא ברור. ייתכן שהוא יפתח מקומות הכשרה רבים יותר לסטודנטים וסטז'רים, ובכך יתרום לבסוף להגדלת כוח-האדם.
המכרז להקמת בית החולים היה אמור להתפרסם עד ספטמבר 2016. ב-2017 הכריז סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, כי בתוך שלושה חודשים תחל הבנייה, אך רק בתחילת 2019 פרסמה הממשלה קול קורא, ולא מכרז, להתייעצות לגבי אופן הקמת בית החולים. מתחילת הבנייה יעבור עוד עשור עד שיהיה מוכן.
"יהיה מדהים אם יהיה כאן עוד בית חולים", אומר ע'. "תהיה תחרות על החולים, וגם על הרופאים. זה הרי עניין של סדרי עדיפויות. יכלו לבנות אותו במחיר של צוללת אחת. אני לא אומר אל תקנו בכלל צוללות. אבל על אחת או שתיים אי אפשר היה לוותר? אנשים מתים כאן. גם זה ביטחון המדינה".
קרה לך שאושפז אצלך מישהו חשוב? במסדרון שלך?
"לא. רגע, בעצם פעם הגיע ראש עיר או ראש עיר לשעבר. נתנו לו טיפול מועדף. אני זוכר שכבר אז זה הרגיז אותי. אני לא אומר להתעלל בו במיוחד, אבל הוא לא יבין אם לא יקבל אותו טיפול בדיוק כמו כולם".
גורם במשרד הבריאות המעורב בנושא הקמת בית החולים הנוסף אמר ל"גלובס" כי אנשי המשרד "נחושים מאוד לפתוח את בית החולים השני בבאר-שבע במהירות האפשרית, תוך שיתוף-פעולה עם שותפינו באוצר".
לדבריו, הנושא אושר בוועדה הארצית לתכנון ובנייה. "כדי לעשות זאת נכון וגם מהר, אנחנו מקיימים שיח עם הגורמים הרלוונטיים באזור. אנחנו מאמינים שבית החולים יוכל להיפתח בתוך עשר שנים או פחות. יש לזכור כי אסותא אשדוד היה בית החולים הציבורי הראשון שנפתח ב-40 השנים האחרונות, ואנחנו מפיקים לקחים".
לגבי תוספת המחלקות בסורוקה, נמסר ממשרד הבריאות: "לבית החולים יש תוכנית לתוספת מיטות ואף נוספו מיטות בשנים האחרונות בתיאום עם בית החולים ועם הנהלת שירותי בריאות כללית. לאור קצב גידול האוכלוסייה בדרום והמחסור במיטות אשפוז בארץ, יש צורך בביצוע כלל הפעולות - גם תוספת מיטות בסורוקה וגם בית חולים חדש".
רופאים בסיכון
תשומת הלב של הציבור נמשכה למצב בסורוקה לאחר שארבעה רופאים התאבדו בבית החולים בתוך שנה וחצי. היכרות מעמיקה יותר עם פרטי המקרים מגלה סיפור הרבה יותר מורכב מתגובה לעומס, לפחות בחלק מהמקרים שהתרחשו בסורוקה.
עם זאת, התופעה של התאבדות רופאים אכן קיימת. זהו כנראה המקצוע עם שיעורי ההתאבדות הגבוהים ביותר - פי שניים מאשר באוכלוסייה הכללית.
בקרב נשים רופאות, שיעור ההתאבדות גבוה בערך בפי 2.5 מאשר בכלל אוכלוסיית הנשים.
שלושה גורמים מובילים לכך שרופאים מתאבדים יותר. האחד הוא החשיפה לטראומה. לרוב, רופאים נכנסים למקצוע הזה כדי להציל חיים. ככל שישנו פער בין הציפיות שלהם מעצמם לבין המתרחש בפועל, גם אם זה לא באשמתם, כך מצבם הרגשי עלול להידרדר יותר.
החשיפה לכאב, לחוסר אונים ולמוות באופן יומיומי עלולה לשחוק את הנפש. זה לא אומר שכל רופא הוא בסיכון לאובדנות, אלא שכאשר מצב כזה פוגש נפש עם נטייה לדיכאון ולאובדנות, החשיפה החוזרת לרגעים הקשים ביותר בחיים עלולה להחמיר את המצב.
גורם הסיכון השני הוא החשש של הרופאים כי פנייה לעזרה עלולה להוביל לשלילת הרישיון שלהם לעסוק ברפואה, אם מדובר בחשש שלרוב אינו מוצדק. הדבר נכון בעיקר כשמדובר ברופאים בכירים מאוד, שנמצאים גם הם בלחץ נפשי רב מאוד.
בבית החולים סורוקה, בעקבות שני מקרי התאבדות קודמים, הוקם מערך סיוע שכבר הצליח לאתר ולעזור לרופאים במצוקה, אך למרבה הצער לא מנע שתי התאבדויות נוספות.
גורם סיכון שלישי הוא הנגישות לאמצעים. מחקרים מראים שדחף התאבדותי עשוי לדעוך כאשר יש מחסום בפני הוצאת התוכנית לפועל. כך, הפחתת גישה לנשק בצה"ל ואבטחת גשר הזהב בסן פרנסיסקו הובילו לירידה במספר המתאבדים בצה"ל ובסן פרנסיסקו בהתאמה.
נראה שלא כל מי שהחליט להתאבד יוציא את החלטתו לפועל ויהי מה. לרופאים יש נגישות למגוון אמצעים המאפשרים להם לסיים את חייהם, ולכן הסיכון הוא גבוה יותר שהם יספיקו לבצע את החלטתם לפני שהדחף יעבור מעצמו. המענה לכך הוא בדרך כלל הצעת תוכניות תמיכה, במקביל להבטחה - שלא תמיד ניתן לממש - שמעמדו של הרופא לא ייפגע.