חטא ה"דעה מול עובדה": התקשורת לוקה בחוסר ענייניות

אחת הסערות התורניות פרצה לאחרונה כשח"כ אביגדור ליברמן עזב את אולפנה של איילה חסון בערוץ 13, סירב ללחוץ את ידה של השרה מירי רגב, תוך שהוא מסנן כי "הוא לוחץ ידיים רק לבני אדם". רגב, שגם באמתחתה שלל התבטאויות שהעידון מהן והלאה, מיהרה למנף את האמירה לטובתה. הרשתות החברתיות געשו. ומי לא בא? ארגוני הנשים, פמיניסטיות פורצות דרך, ורבים שאינם נמצאים בצד הפוליטי של שרת התרבות. ניתן רק לשער מה היה קורה אם ליברמן היה אומר את אמירתו סרת הטעם לח"כ תמר זנדברג ממרצ, או לח"כ יעל גרמן מכחול לבן. איזו סערה הייתה פורצת, ומי היה מניף את דגל המחאה.

התקשורת, למרבה הצער, אימצה את כללי המשחק של הפוליטיקאים. אמור לי באיזה צד אתה, ואומר לך את דעתי.

לזכותה, ייאמר, שהתקשורת הישראלית עברה תמורות משמעותיות בעשור האחרון. הטלוויזיה, הרדיו, אתרי האינטרנט והעיתונים מגוונים מכפי שהיו אי-פעם. כלי תקשורת שמזוהים עם הימין הם חלק בלתי נפרד מהשדה התקשורתי הישראלי. זו כבר איננה ה"תקשורת השמאלנית", ואין בה אחידות דעה בשום דבר ועניין.

ולמרות זאת אמון הציבור בתקשורת נותר נמוך. זה לא רק שלוקח זמן לשנות דימויים, זה מכיוון שבשילוב עיתונאים ימניים אין די.

התקשורת לוקה לעיתים קרובות בחוסר ענייניות, והוא שממשיך לפגוע באמון הציבור. העובדות מוצגות באופן תדיר במשקפת של המציג.

לפני שבועות אחדים התבטא הסופר חיים באר באופן בוטה וחריג כלפי הציונות הדתית. בתוכניתו של רוני קובן הוא אמר כי "הציונות הדתית היא כמו גידול שפיר שהפך לגידול סרטני". אמות הסיפים לא זעו, ורעידת אדמה לא התחוללה. הסופר התנצל אמנם, אבל שוב הוכח שזה הכול עניין של פוזיציה.

קל היה להיזכר באמירות אחרות, שנאמרו כלפי חלקים אחרים בציבור וחוללו סערה רבתי. השר לשעבר עוזי לנדאו, בעבר בליכוד וב"ישראל ביתנו", האשים לפני כמעט 20 שנה את השמאלנים, "האליטות", שלדעתו "אינן מגלות סולידריות לנעשה במדינה". במאמץ למצוא דימוי שייקל על מאזיניו להתחבר לביקורת, אמר אז לנדאו כי "כל מה שמעניין אותן זה לשתות קפה עם קרואסון או יין עם גבינות". פרצה סערה, ולנדאו הועלה על המוקד. השמאלנים הגיבו במהירות. בעלי מעדניות מצפון ת"א התראיינו שוב ושוב, ותושבי האיזור הביעו מחאה. איפה לנדאו, ואיפה חיים באר.

גם שר האוצר כחלון, חווה זאת על בשרו. כל עוד היה ב"צד הנכון" של המטבע זכה לפרגון. כחלון הצטייר כשומר החומות של בית המשפט העליון ומערכת המשפט, המחסום האמיתי בפני רצונו של ראש הממשלה לסגור את תאגיד השידור. התקשורת לא עמדה מנגד, והוא זכה ללא מעט שבחים וכתבות מלטפות. אולם, מרגע שהצטרף לליכוד ונתן את ידו למהלכי בקשת החסינות של בנימין נתניהו - התהפך הגלגל. כחלון החל לחטוף והוצג בכתבות כשר האוצר הכושל מאז קום המדינה.

הציבור חש בחוסר הענייניות בתקשורת, וחלקים ממנו אינם אוהבים, בלשון המעטה, את מה שהם קוראים, שומעים או רואים. בתחילת העשור השני של המאה, ניתן לזהות בתקשורת הישראלית מגמה מדאיגה - יותר רצון לקבוע מציאות מלשקף אותה. יותר להשמיע, מלהקשיב ולשמוע.

ולא רק זאת. התקשורת חיה עדיין בבועת הטוויטר, וקצת מנותקת מהחיים האמיתיים. בכל מערכת בחירות מופתעת התקשורת מחדש. איך זה שבשדרות, בטבריה ובקריית שמונה המונים מצביעים ליכוד? איך זה שלעמדות הימין במדינה יש רוב מוצק, למרות הרקטות מעזה. התהליכים העמוקים בחברה הישראלית פוסחים על אומת הטוויטר.

כדי להגביר את אמון הציבור אין די בשילוב בעלי דעות ימניות בצמתים מרכזיים של כלי התקשורת. הגיוון חשוב, אך אינו מספיק. אפשר וצריך לנהוג ביותר צניעות. פחות להכתיב דעות, ויותר להקשיב. לצאת מהבועה לרחבי ישראל. יש מה לשמוע ולראות שם. לשם כך נדרשת קודם כול הכרה בכך שיש בעיה. עד שזה לא יקרה, מדד האמון בתקשורת עלול להישאר בתחתית.

הכותב הוא פרשן ומגיש ב"כאן 11", לשעבר מפקד גלי צה"ל