יו"ר כחול לבן בני גנץ עם נציגי העדה הדרוזי / צילום: טל שניידר
ההתיישבות, מאז קום המדינה היא נשמת אפה של הציונות. מה יותר סקסי מעוד גבעה שיושבה בחלוצים יהודים, מה יותר מגניב מהכרזה על "מעלה טראמפ" או "גבעת פוטין" או "פסגת שמוליק איחוד" או השד יודע מה?
אך אני שואל האם מדינת ישראל גם אחראית להתיישבות לא יהודית, או שהיא טהורה לעד? מה עם איזה 'מעלה פאטמה' זה אומנם לא נשמע ציוני משהו ולא משרת שום קמפיין בחירות, ואי אפשר להתהדר בזה במפגש פעילים מפלגתי בפרדס חנה-כרכור, אבל זה משרת אנשים שלחמו בשביל המדינה לחמו על קום המדינה וממשיכים להתייצב לימינה!
לפני 13 שנה, בשנת 2007 השתחררתי מצה"ל, אחרי שלוש שנים מפרכות כלוחם, שנה אחרי מלחמת לבנון השנייה. כעבור כמה שנים התחלתי לחלום על בית בכפר שלי חורפיש ליד הוריי וחבריי, על האדמה הפרטית שלי. הסירוב לא איחר להגיע.
הלכתי לראש המועצה לשעבר שהוא קרוב משפחה שלי ושאלתי אותו למה - אין תוכניות מתאר כבר יותר מ-10 שנים, הוא ענה לי.
החלום הזה שלי נגוז, והתחלף בחלומות אחרים עם השנים, אבל המשפט הזה "אין תוכניות מתאר כבר יותר מ-10 שנים" ליווה אותי. במהלך השנים ראיתי גם את החברים שלי חולמים ומתאכזבים.
זה לא הגיוני שמאז קום המדינה לא קם ישוב דרוזי אחד לרפואה, זה לא הגיוני שתוכניות מתאר ושכונות חדשות והתרחבויות בערים יהודיות ובהתנחלויות מאושרות חדשות לבקרים. פה עוד 2,000 יחידות דיור ושם עוד 3,000 תוכניות דיור, 'דיור למשתכן' 'דיור למתלונן' ודיור לזוגות צעירים (בתנאי שהם יהודים כמובן), ולצעיר הדרוזי אין נאדה. גורנישט!
מצוקת הדיור לא פוסחת על אף כפר דרוזי, זוגות צעירים, חיילים משוחררים, אנשי מילואים, אנשים שומרי חוק מוצאים את עצמך בעל כורחם עוברים על החוק, ובונים ללא היתר בנייה. ולא הם לא עבריינים, ממשלות ישראל לדורותיהם התעלמו מהם בצורה (פושעת) ולא הותירו בידם ברירה!
עד שנת 2016 הרשויות בישראל לא נקטו צעדים דרסטיים כלפי ה"פושעים", שבנו מחוסר ברירה מחוץ לתוכנית המתאר, והם הסתפקו בתשלומי כנסות של עשרות אלפי שקלים בשנה שהקשו מאוד על צעירים לעמוד בהם. אך באותה שנה הייתה החלטה תקדימית ובכפר חורפיש הרסו בית בשלב בנייה מתקדם לחייל משוחרר, מעט הכסף שהיה לו ולמשפחתו ירדו לטמיון בהחלטה שרירורית וחסרת רגישות בסיסית.
אני לא מוצא מילים למדיניות הזאת מלבד "מדינת ישראל נגד הדרוזים המשוחררים". אמנם אין לדרוזים לובי חזק כמו זה של המתנחלים, אין לנו חטיבה להתיישבות, וידם של הנציגים המעטים בכנסת אינה משגת, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות יעד להתעמרות הממסד.
לא ביקשנו אדמות מדינה לא ביקשנו תוכניות בנייה פומפוזיות. אנחנו מבקשים רק הרחבה של תוכניות המתאר על האדמות הפרטיות שלנו, בהתאם לגידול הטבעי של האוכלוסייה בכפרים.
לעדה הדרוזית יש הרבה מה להציע, היא גידלה על ברכיה לא רק דורות של לוחמים ושורה של קצינים ומפקדים מצטיינים, היא ממשיכה לגדל ולשבח דורות של נוער נהדר, מהנדסים ומהנדסות, הייטקסטים והייטקסטיות, אנשי חינוך ומנהיגים. כאלה שהמדינה הייתה רואה בהם פוטנציאל נהדר לפריחת הפריפריה והצפון ומשקיעה בהם, רואה בהתרחבותם אינטרס לאומי, פותחת אפשרויות תעסוקה איכותית ומנצלת את מלוא הפוטנציאל הגלום בהם.
שרי הממשלה, ח"כים ופוליטיקאים נוהרים בהמוניהם בכל יום זיכרון לבתי הקברות העמוסים בכפרים הדרוזים ומספחים את החלל הדרוזי באופן חד צדדי, וכל זאת בשביל עוד מנדט. אני כבר מזמן החרמתי את ימי הזיכרון למרות שקברתי קרובי משפחה וחברים. אני מחרים כי נמאס לי שמחבקים אותנו מתחת לאדמה ומפקירים אותנו בשדה המציאות.
הכותב הוא הוא עיתונאי ב-103FM