ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: תמר מצפי
ההתלהבות הגדולה בקרב בוחריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מ"דיל המאה" ומסיפוח קרוב של בקעת הירדן, התחלפה אצל רבים לחמיצות עקב ההבנה שלא תתקבל בקרוב החלטה בדבר סיפוח בקעת הירדן והחלת החוק הישראלי ביו"ש. הלחץ מתוך הימין האידאולוגי להגיע להישג ערב הבחירות יגבר, ומולם יגברו האיומים על מחירי צעדים חד צדדיים מצד אנשי מערכת הביטחון, ולצדם זעקות שבר מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.
וכך, למרות ההישג בדיל המאה שמעיד על גדולתו של נתניהו במישור הדיפלומטי, בו בפעם הראשונה מניחה ארצות הברית עמדה אוהדת ביחס ליישובים היהודים ביהודה ושומרון, מתבהרת חולשתו של נתניהו כמדינאי.
אין עוררין ליכולותיו המופלאות במישור הדיפלומטי: היכולת לשמר יחסים טובים עם רוסיה ועם ארצות הברית בעידן של מתח בין השתיים; הבאת עשרות מנהיגי מדינות מובילים לירושלים לציון זכרון השואה; יצירת קשרים משמעותית עם הודו, ובריתות חדשות עם מדינות באפריקה. כולם מראים ומצביעים על מעמדה של ישראל בעולם, שנתניהו הוא המחולל הראשי.
עם זאת, המדינאות נשענת על רכיבים אחרים. היא נבחנת במיצוי האהדה והיחסים הבינלאומיים למימוש אינטרסים לאומיים רחבים, תוך התחשבות בשינויי התנאים האזוריים ובפוליטיקה המקומית. ובמישור הזה, נראה כי תוכנית המאה תפסה את נתניהו ואת שלטון הימין כולו לא מוכנים.
עסקת המאה לא נוצרה 'מהאוויר'. היא נשענת על שינוי סדרי עולם שהתרחשו בישראל מאז הסכמי אוסלו. בניגוד לתקופת אוסלו, ארצות הברית אינה המעצמה היחידה בעולם. במזרח התיכון יש התפתחות של מעצמות אזוריות השואפות להטביע חותם במרחב: איראן, טורקיה וערב הסעודית; המחשבה על כך שהסדר הדמוקרטי ליברלי ימשיך באופן 'ליניארי' לחלחל לכל מדינות העולם התערערה קשות באביב הערבי; הנוכחות והדומיננטיות של הדת והאמונה כמעצבים ראשיים של סכסוכים והסכסוך הישראלי פלסטיני במיוחד דומיננטיים מאוד ובניגוד לניסיון בשנות התשעים לייצר שלום 'חילוני' בין המדינות.
מדינאות בעת הזאת מחייבת את ראש הממשלה - לאור גדולת השעה בה האימפריה החזקה בעולם לא רואה בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון עוול אלא מימוש חזון הדורות היהודי וערובה לביטחון ישראל - ליצור סיפור מארגן חדש. סיפור שהוא בשפה העברית ובהיגיון הישראלי, ולא האמריקאי, משרטט קווי אופי חדשים לעשורים הבאים בישראל ובמזרח התיכון.
הסיפור הזה אינו חייב לקבל באופן מלא את כל מה שכתוב בתוכנית המאה, אך כן להיות נאמן לשם התוכנית: חזון לשלום ולשגשוג, ולהיגיון הבסיסי שבתוך התוכנית, ללכת עם מה שקיים ומה שעובד בתוך המציאות, ולא נגדה.
הרכיב הבסיסי ביותר בתוכנית הזו הוא בכך שישראל עוברת מלהיות "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" עם הצבא החזק ביותר, לאימפריה איזורית שהיא "עוגן ליציבות ושגשוג במזרח התיכון". ההבדל הסמנטי הזה אדיר, והוא נוגע בשאלה אם אנו מעוניינים להיות וילה בג'ונגל בתור "הדמוקרטיה היחידה" ולהמשיך להקיף את עצמנו בגדרות פיזיות ורעיוניות, או להתחבר למדינות הסוניות המתונות המעוניינות להעמיק את הזיקה עם ישראל ועם המערב מול הציר האיראני ומול רוחות פונדמנטליסטיות באסלאם.
מדינה שהיא עוגן ליציבות במזרח התיכון מהווה בשורה לכל התושבים שחיים בין הירדן לים. ההשלכה הממשית היא, ש"הדמוקרטיה היחידה" רוצה להקים שתי מדינות בהם הם שם ואנחנו כאן. מדינה שהיא "עוגן ליציבות" לא חוששת ממדינה מינוס, אבל לא דוגלת ולא מקדשת את ההפרדה והניתוק, ורואה בהם דווקא את הבסיס לטרור.
מהיבט זה, גם הערבים החיים בבקעה וגם החיים במשולש אינם צריכים לחשוש. להיפך. לישראל אסור לקבל באופן אוטומטי את מסירת המשולש למדינה הפלסטינית שתקום. אסור לנו לגחך ביחס לפרדוקסליות הקיימת בהפגנות תושבי המשולש בהם מתייצבים אזרחיה הערבים בהווה להפגנה נגד הרעיון לספחם לפלסטין - בנושאם דגלי פלסטין. רצונם להיות חלק ממדינת ישראל היא חוזקה שצריך למנף, ולא איום שצריך להחריד. ישראל שהיא עוגן ליציבות היא מדינה לכל התושבים שחיים בה, המקבלים את שלטון החוק ומקבלים את היסודות של מגילת העצמאות, אלא אם הם מבקשים באופן מודע לבטל את אזרחותם.
מבחן המדינאות של נתניהו אינו ריצוי המתנחלים. מבחן המדינאות של נתניהו הוא בתרגום התוכנית לרעיון מארגן. רעיון בו חזון ארץ ישראל השלמה משקף את העוצמה של ישראל במרחב, ומימוש העוצמה לא רק בבלעדיות צבאית אלא בצעדים אופרטיביים כגון כבישים, תשתיות תעשייה וענייני פנים, שיבהירו לכלל התושבים בין הירדן לים שישראל, השחקן החזק במרחב, מוכוונת לפני הכל לשגשוג אזורי ולשלום.
לא שלום של ועידות אלא שלום של חיי היום יום, עם כל מורכבותם. האם נתניהו שבבחירות הקודמות ובחירות הללו הוביל קמפיין לעומתי ביחס לאזרחי ישראל הערבים יוכל להוביל חזון שמחזק את ישראל תוך יצירת טוב משותף לשני העמים?
הכותב הוא יועץ אסטרטגי ב-DNAidea וממייסדי תנועת דרך ארץ