נתניהו ואלוביץ' / צילומים: איל יצהר, אמיל סלמן - הארץ, תמר מצפי, עיבוד תמונה: טלי בוגדנובסקי
בעקבות ובמסגרת ההליכים בתיקי ראש הממשלה בנימין נתניהו, כעת מסתבר כי העמדה המתגבשת במשרד המשפטים היא שלא להעמיד לדין את אתר החדשות "וואלה!" וככל הנראה אף לא את העיתון "ידיעות אחרונות".
סעיף 23(א) לחוק העונשין קובע כי "תאגיד יישא באחריות פלילית, לעבירה המצריכה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות, אם, בנסיבות העניין ולאור תפקידו של האדם, סמכותו ואחריותו בניהול ענייני התאגיד, יש לראות במעשה שבו עבר את העבירה, ובמחשבתו הפלילית או ברשלנותו, את מעשהו, ומחשבתו או רשלנותו, של התאגיד". לפי הנחיית פרקליט המדינה 9.15. "לצד תשומת לב ראויה - הן בשלב החקירה והן בשלב הכנת התיק בפרקליטות - לצורך בהטלת קנסות הולמים, יש ליתן את הדעת בכל מקרה מתאים, גם לאפשרות העמדה לדין של התאגיד, וכן לאפשרות החילוט". מכך עולה כי יש מקום להעמיד לדין את התאגיד במקרה שנושא משרה בו ביצע עבירת שוחד. בנוסף, על-פי החוק, עונש הקנס בעבירת שוחד לתאגיד הוא כפול מעונש הקנס ליחיד.
בתיק 4000 (פרשת בזק-וואלה) מואשם הבעלים לשעבר של קבוצת בזק ואתר "וואלה" מהקבוצה, שאול אלוביץ, במתן שוחד לראש הממשלה נתניהו. בתיק 2000 (פרשת נתניהו-מוזס) מואשם מו"ל ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס בניסיון למתן שוחד לנתניהו. לאור זאת, קיימות במשרד המשפטים שתי גישות לעניין דין התאגידים ב"תיקי האלפים": גישה אחת סוברת, שיש להעמיד את "וואלה" לדין באשמת מתן שוחד, ואת "ידיעות אחרונות" באשמת ניסיון למתן שוחד, תוך ייחוס הכוונה הפלילית של בעלי המשרות לתאגידים עצמם.
פעולה בניגוד לאינטרסים
אולם הגישה המובילה היא כי אין מקום להעמיד לדין את "וואלה" בתיק 4000. זאת, בטענה כי הבעלים אלוביץ פעל בניגוד לאינטרס הכלכלי של אתר "וואלה", בכך שניסה לשעבד את אתר החדשות לאינטרסים שלו מול משפחת נתניהו, כדי להשיג הטבות רגולטוריות לחברה-האם שבשליטתו.
לפי האישום בתיק, אלוביץ, כבעל השליטה בבזק, העניק לנתניהו שוחד בדמות סיקור חיובי באתר "וואלה", בתמורה להטבות לבזק, שנתניהו קידם בעת שכיהן גם כשר התקשורת. הרציונל שמאחורי הגישה שלא להעמיד לדין את "וואלה" הוא, שהאתר לא רק שלא הרוויח דבר מעסקת השוחד ולא היה אמור להרוויח דבר, אלא שהמוניטין המקצועי של האתר נפגע בעקבות הטיית הסיקור, דבר שהשפיע בין היתר על הכנסותיו.
בפרקליטות מוצאים ביסוס לכך שאלוביץ פעל בניגוד לאינטרס החברה, ולמעשה אנס אותה לפעול על-פי האינטרס הכלכלי האישי שלו. זאת, בכך שאלוביץ נאלץ שוב ושוב להפעיל את מלוא כובד משקלו על העורכים והכתבים, כדי לשנות את הסיקור בעניין משפחת נתניהו. הכתבים והעורכים ניסו להתמרד, ובהמשך אף הדליפו את הפרשה לתקשורת ולמשטרה.
בעניינו של תאגיד בזק עצמו, הסוגיה אם להעמידו לדין בתיק 4000 עדיין נמצאת בדיונים בפרקליטות. ההחלטה בעניין כנראה תאוחד יחד עם ההחלטה אם להעמיד את החברה לדין בתיק בזק המקורי (שממנו צמח תיק 4000).
בתיק 2000 מואשמים נתניהו ומוזס כי קיימו מפגשים אישיים שבמסגרתם דנו בסיוע זה לזה, כ"עסקת חליפין" בקידום ענייניהם. בין היתר, דובר על סיקור חיובי לנתניהו ב"ידיעות אחרונות", בתמורה לסיועו בקידום האינטרסים הכלכליים של העיתון ובבלימת התעצמות המתחרה, "ישראל היום". נתניהו מואשם בתיק בעבירה של מרמה והפרת אמונים, ומוזס מואשם בעבירה של ניסיון למתן שוחד. גם בנוגע ל"ידיעות אחרונות" ישנה מחלוקת בפרקליטות אם יש להעמיד את התאגיד לדין בעבירה של ניסיון למתן שוחד, אולם הנטייה היא להימנע מכך. הנימוקים בעניין זה לא ידועים ל"גלובס".
טענות לאכיפה בררנית
פרקליטי נתניהו דוחפים בחודשים האחרונים את היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט להעמיד לדין את התאגידים, בטענה כי הגשת כתב האישום תוך השמטתם מהווה אכיפה בררנית. את טענת האכיפה הבררנית העלה לראשונה היועץ האסטרטגי של הליכוד, עו"ד מיכאל דבורין, שפנה בעניין זה ליועמ"ש בהתראה לפני עתירה לבג"ץ. בסופו של דבר החליט נתניהו לוותר על החסינות, ולכן אפיק העתירה לבג"ץ נזנח. לאור זאת, טענת האכיפה הבררנית תעלה במסגרת ההליך הפלילי של נתניהו על ידי סנגוריו.
*** חזקת החפות: יודגש כי גם לאחר ההחלטה להגיש כתב אישום נגדם, ראש הממשלה בנימין נתניהו, איריס ושאול אלוביץ' וארנון (נוני) מוזס מכחישים את המיוחס להם, לא הורשעו בביצוע עבירה, ועומדת להם חזקת החפות.