הרכבת התחתית בבייג'ין / צילום: רויטרס
בעיית הקורונה ממשיכה להכות גלים בעולם ובישראל. המדינה מציעה לשים בבידוד לשבועיים כל אדם שחזר מסין. זה צעד קיצוני, שנועד להילחם בווירוס הקטלני, שמעמיד בסכנה את כל האוכלוסייה. השאלה - האם הצעד מוצדק? האם לגיטימי לכפות בידוד על אנשים?
כחוקרת קבלת החלטות רפואיות אני מנסה לנבא - מה יחליט כל נוסע שחזר זה עתה מסין. זאת, מאחר שאם כולם יחליטו לבודד את עצמם, אין שום צורך בכפייה. אבל נראה שזה לא הולך לקרות. בהחלטות, אנו שוקלים סיכון מול סיכוי. נכון, שהסיכון לאדם, או המחיר שאותו נוסע שזה עתה חזר מסין משלם - הוא גדול יחסית. בידוד של שבועיים הוא מעיק וקשה; והיתרון לאדם הזה מוטל בספק. שהרי, אם האיש בריא, הוא סתם היה בבידוד; ואם הוא חולה, הוא נשאר חולה, בין שיהיה בבידוד או שיישאר בבית.
כלומר, הסיכוי, או היתרון שהבידוד נותן לו - הוא לא כלום. אם כך, לאדם כזה אין סיבה להישאר כלוא בבית.
אבל מה איתנו, כל אלה שלא נסעו לסין, וחוששים מאוד מהחשיפה לווירוס הקטלני? מבחינתנו, אין שום סיכון או מחיר אם הנוסע יהיה בידוד. מנגד, יש יתרון גדול בכך שמי שנסע יישאר בביתו, עד שנדע בוודאות שאינו מסכן אותנו.
הקו הדק הזה בין שמירה על זכויות הפרט לבין היכולת והחובה של החברה להגן על אזרחיה, הוא קו שכל אחד רואה ומשרטט אחרת. עם זאת, נזכיר, שהחורף חוותה ניו יורק מגיפת חצבת קטלנית, שהגיעה, למרבה המבוכה, דווקא מאיתנו ומאוכלוסייה שלא התחסנה. במובן מסוים יש דמיון בין הווירוס לחיסונים, אבל בעיקר הבדל גדול. במקרה של חיסונים, כל אדם שחושש לחלות או שילדיו יחלו, מתחסן ומחסן אותם. יש לו אפשרות לנהוג בהתאם לערכיו, ולהגן על עצמו - בלי לפגוע בזולת.
גם מי שלא רוצה להתחסן ולחסן, פועל בהתאם לערכיו, ולרוב נהנה מההפקר, מכך שאחרים התחסנו. אם הוא או ילדיו חולים, אפשר לומר ש"זו הבעיה שלו/ה". אבל אם ילדיו החולים מדביקים את ילדיי שטרם חוסנו, זו כבר בעיה שלי. יישובים שלמים מצויים בסכסוך סביב חיסונים, גנים סוערים, וזאת בגלל מחלה שלרוב איננה קטלנית. אנשים בוחרים לנהוג לפי ראות עיניהם, ומישהו אחר משלם את המחיר.
אני תוהה מה יקרה כשאנשים יפסיקו לחסן מפני פוליו - מחלה שלמזלנו כבר איננה עימנו, ולכן לא רואים אותה ולא מודעים לתוצאותיה הנוראיות. גם את הקורונה לא רואים, עד שהוא מכה. ומשום שלא כל מי שנסע לסין נדבק בה, קל להעמיד פנים שהסבירות הנמוכה להידבק היא אפסית, ואפשר להתעלם ממנה. מחשבה שתקטין את הסיכוי שמי ששבו לארץ יחליטו מרצונם הטוב להתאפסן בבית לשבועיים, ותמנע מהם להדביק אותנו אם הם נשאים.
במקרה של נשא וירוס הקורונה, אין לנו אפשרות להתגונן. גם אם לא ניסע לסין ושות', נשטוף היטב ידיים, ונשתה מים כדי לשמור על לחות בגרון (ווטסאפ מוזר שבא כביכול משירות הבריאות הקנדי), מגע עם אדם חולה עלול להדביק אותנו. ואין חיסון.
האם נוכל לסמוך על מי שהיו בסין, ובארצות נגועות אחרות, שיקבלו את ההחלטה הנכונה ויגנו עלינו מפני הסיכון להידבק בווירוס? האם בשם חירות הפרט והזכות של כל אדם לקבל החלטות על גופו/ה מותר להם לסכן את כולנו?
התשובה שלי היא - לא.
הכותבת היא ראשת המכון לחקר קבלת החלטות רפואיות בפקולטה למנהל עסקים, הקריה האקדמית אונו