ד”ר ליאת גולדשייד זמירי / צילום: איל יצהר
אני: תחרותית, חנונית עם משמעת עצמית, ביצועיסטית ואוהבת חברת אנשים. עם השנים למדתי להתגבר על הבהלה מלחץ ששיתקה אותי בתחילת הדרך.
משפחה: סבא מצד אמא בא ממשפחה דתית בעיראק וסבתא ממשפחה עשירה של סוחרי בדים שגרה באיראן והחליטה להעלות את הילדים בנפרד ארצה. סבתא הגיעה לקיבוץ ופגשה את סבא בארץ. המשפחה של אבא מפולין, סבא היה בבירקנאו ואושוויץ, וסבתא במחנות עבודה. הם עלו בנפרד אחרי המלחמה, נפגשו בארץ והתיישבו ברמת גן. ההורים נפגשו דרך חבר משותף כשלאמא מלאו 18, ובגיל 20 התחתנו. שניהם אנשי חינוך בפנסיה. הם התקשו להיכנס להריון, ילדו אותי והתגרשו כשהייתי בת 22. גם בגיל הזה החוויה לא הייתה פשוטה.
ילדות: גרנו בנחלת יצחק. הייתי ילדה עם ביטחון עצמי גבוה. רקדתי, ניגנתי על פסנתר והתקבלתי לבית ספר לאמנויות. למדתי במגמת דרמה, והייתי אלופה בהליכה על קביים. תמיד הייתה לי נטייה למדעים, ולמרות שהתקבלתי לתלמה ילין, בחרתי במגמה ביולוגית-כימית בעירוני ד' ואז כבר ידעתי שזה יהיה הכיוון שלי בחיים. שירתי בתוכנית "שחקים" בחמ"ן תלפיות, תקופה סופר-מאתגרת, שלימדה אותי להתמודד עם לחצים.
לימודים: נרשמתי ללימודי ביוטכנולוגיה בת"א. את טיול השחרור עשיתי בחופשה בין התואר הראשון לשני בביולוגיה, חודשיים בדרום אמריקה, והמשכתי במסלול ישיר לדוקטורט במכון ויצמן, שעסק בטיפולים ודימות של גידולים סרטניים בשד. במקביל עשיתי תואר שני במנהל עסקים בת"א, כי יש הרבה דוקטורים לביולוגיה וחיפשתי בידול. היה לי ברור שלא אשאר במעבדה.
לומינרה: במכון ויצמן הכרתי את ד"ר דדי סגל וד"ר ערן גולדברג, מייסדי פאנקסיה. עם סיום הדוקטורט הם הציעו לי להצטרף אליהם. היינו שם כמה חבר'ה שהתעסקו בהמון דברים, וממני ביקשו להתרכז במזרק, עם חומר מילוי להזרקה בפנים בשם קריסטליס, שהיה מאושר לשימוש והשתמש בטכנולוגיה שונה וזולה יותר מהחומצה ההיאלורונית ששלטה בשוק. היה צריך לבנות הכול מהתחלה - שם לחברה, חומר שיווקי, אריזות. כשבאתי, ערן ודדי הראו לי את הדרך למעבדה, וידעתי שאני לא רוצה להיות שם. הייתה לי הזכות להיכנס למיזם בתולי ולבחור מה שאני רוצה לעשות בו. ב-2013 מוניתי למנכ"לית לומינרה, כשמתחתיי חמישה עובדים. החברה צמחה מהר מאוד ובטירוף. אני זוכרת את התערוכה הבינלאומית הראשונה, שהכניסה אותי להלם. באנו לשם עם גנריקה ראשונה של מוצר שיצא מהנישה המקובלת של חומצה היאלורונית ובמחיר נמוך באופן משמעותי. כשראינו שזה תופס, הקמנו תשתיות פיתוח וייצור ורגולציה אין-האוס.
הרמוניקה: פיתוח שבא אחרי הקריסטליס ומביא את הטוב ממנו ומהחומצה ההיאלורונית, בסוג של הלחמה בין שני החומרים, מה שיוצר אלמנט מיוחד שזול מהמתחרים.
אוטופיה: לומינרה היא קודם כול חברת מו"פ ובמרכז הפיתוח שלנו בלוד יושבים שלושה מדענים ממכון ויצמן ועובדים על חידושים, כשהאוטופיה הוא האחרון שבהם. מדובר בדור החדש של החומצה ההיאלורונית, שפותח בטכנולוגיה אחרת מזו הקיימת בשוק והוא יהיה מוצר הפרימיום הבא שלנו. אנחנו גם עובדים על ה"מרבל", חוטים להרמת פנים המבוססים על החומרים שאנחנו מייצרים ואני מקווה שהשנה הוא יצא לשוק.
תעשייה ישראלית: בעולם עפים עליה, אבל בארץ, חברה ישראלית שמוכרת בזול נחשבת לנחותה. תחילת הדרך שלנו בישראל הייתה קטסטרופלית, חוסר כבוד בסיסי. עיקר הפעילות שלנו מתרכז באירופה ודרום אמריקה, כי הסכום הנדרש לאשר מוצר בארה"ב היה מעל להישג ידינו, אבל המטרה שלנו היא להיכנס לשם עם ההרמוניקה.
טל: בעלי, קצין בצבא קבע, מהנדס תוכנה בהווה ובעבר טנקיסט. הכרנו באתר היכרויות באינטרנט כשהייתי בת 27 והוא בן 28. אנחנו גרים בפתח תקווה, קרוב לסבים ולסבתות, שעוזרים לטל כשאני בחו"ל. יש לנו שני ילדים והגדולה כבר ביקשה ממני להחליף עבודה.
פנאי: אני מבשלת לא מעט, בגלל שלבעלי יש צליאק ולגדולה הייתה אלרגיה לאגוזים ושומשום. בישול מאתגר. בדרך כלל זה קורה בימי שישי.
תפיסת עתיד: זאת זכות אדירה להיות חלק מחברה שהגיעה משום דבר לאחת מעשר החברות המובילות בתחומה בעולם. העתיד שלי הוא בלומינרה.