דעה: התקשורת נמצאת במשבר אמון קריטי

אנחנו נמצאים בעיצומו של משבר אמון של ממש. זה כבר לא חדש. הציבור הרחב איבד אמון במוסדות מרכזיים של החברה והמדינה, ורמת האמון בכל המוסדות נמצאת בשפל של ממש. רק 14% מהציבור נותנים אמון במפלגות, שהן הבסיס לפרלמנט שלנו, לקואליציה, לממשלה ולממשל כולו - כך לפחות על-פי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה. כמובן שגם לסקר הזה הציבור לא מאמין, שהרי מי מאמין לסקרים?

בפרויקט רחב יריעה שנערך ב"גלובס" נדון חוסר האמון במערכת המשפט, אך מצבה של זה עדיין טוב יותר מזה של התקשורת. חוסר האמון בתקשורת מציב אותה בתחתית סולם האמון, קרוב יותר למפלגות ולפוליטיקאים, מאשר לצבא או לבית המשפט העליון, הנהנים עדיין מאמון רב יחסי. 

יש כאן פרדוקס אכזרי, שהרי כל הדיון הציבורי בנושא האמון נערך במרחב ציבורי פתוח, כלומר - בתקשורת. איך אפשר לדון כאן, בבמה המכובדת הזאת, בנושא האמון, כאשר האמון הניתן לדברים אלה עצמם הוא כל-כך נמוך.

למעשה, האמון הנמוך בתקשורת מוביל לחוסר אמון גם בכותבים או בדוברים שנחשבים אמינים ומקצועיים. במקום שמדור זה, או מדור דעות בכל כלי תקשורת אחר, ייהנה מהמוניטין ומהאמון שניתן לאנשי אקדמיה, מחקר, הוראה או ניסיון עשיר הכותבים בו - מתרחש תהליך הפוך. הפרסום בתקשורת ההמונים פוגע באמון הציבור גם במומחים, ורבים מהם נמנעים מכך לחלוטין ומפקירים את הזירה.

הציבור לא קורא את המאמרים, מסתפק בכותרות. הוא כבר יודע מה הכותב רוצה לומר, לפי השיוך שלו, הזהות שלו, דברים שפרסם בעבר או המוסד שכתוב ליד שמו וכמובן סט נוסף של סטראוטיפים ודעות קדומות על זהות הכותב. כמעט בלתי אפשרי לקיים דיון של ממש על תוכן, על עובדות, נתונים, מידע וידע ועל רעיונות. אין זירה למעשה הזה, ואין לה קהל וציבור שמאמין בה.

בחברה חופשית ודמוקרטית, היכולת של הציבור להעריך את התפקוד של המוסדות השונים בחברה תלוי כמובן במידע שהוא מקבל ובאמון שהוא נותן במידע הזה. בלי תיווך ענייני, מקצועי, אתי ואמין, לא ניתן לדון בתפקוד של המוסדות השונים: צבא, בית משפט, משטרה, ביטוח לאומי, עירייה או תאגיד עסקי כלשהו.

כאשר המראה היא עקומה או נחשבת ככזאת, כאשר המשקפיים סדוקים ושבורים או נחשבים ככאלה, לא ניתן לשקף או לראות את המציאות, וזאת נשארת לחלוטין במוח ובתודעה של הפרט, כל אדם והמציאות שהוא מנסח לעצמו.

במציאות של חוסר אמון בתקשורת, הקורא או הצופה חווה את התקשורת כבידור גרידא שנועד לרגש אותו. הוא יכול להסכים או לא להסכים, להתרגז או לשמוח, לצחוק על, לחוש חמלה כלפי או לשמוח לאיד, אבל אין קשר בין החוויה והרגש האלה לבין תפיסת המציאות, ולכן אין גם יכולת לשנות עמדות, לנהל דיון ענייני, להתפתח ולצמוח.

לפעמים אנחנו מסכימים עם מה שאנו מקבלים מהתקשורת ולפעמים כועסים וזועמים עליה, הרגש מחליף את השכל, והעמדה המקורית מתחזקת בכל מקרה. אנו דוחים כל מה שלא מתיישב עם עמדתנו המקורית ומוחאים כפיים כאשר מהדהדים את עמדתנו. התקשורת איבדה מכוחה - ולכן גם ממשמעותה.

כמובן שבלי תפיסת מציאות משותפת או לפחות קרובה, לא ניתן כלל לנהל חברה וגם לא לנהל את המחלקות. הרציונל של קיום דמוקרטיה נסדק ואולי אפילו נעלם, כאשר אין לנו דרך ליידע את הבוחר בדבר המציאות.

אין לנו ברירה אלא לחדש את המאמץ להגביר את אמון הציבור ביכולתה של התקשורת לתווך לו את המציאות ולתת לו מידע אמין על העולם הסובב אותו. זוהי המלאכה החשובה ביותר של התקופה הנוכחית. מאבק בפייק ניוז ובעובדות אלטרנטיביות, במטרה להחזיר, ולו במעט, את המציאות למקומה. נכון, יש גם דעות, יש גם אמונות, יש ערכים, זהות ורגשות, וכל אלה יהיו תמיד שנויים במחלוקת, וטוב שכך, אבל יש גם עובדות, יש מציאות, ותפקידה הראשון של התקשורת הוא לייצג ולתווך אותה לאזרחים. 

הכותב הוא מומחה למשפט ותקשורת, מרצה בבית ספר סמי עופר לתקשורת בבינתחומי הרצליה