פרופ’ אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה / צילום: יונתן בלום, גלובס
הבית
"נדמה לי שאנחנו הולכים לאותו מקום", אומר לי קול מאחורי גבי כשאני עומדת ברחוב ירושלמי קסום בשכונת בית הכרם, מביטה לבניין אבן ישן שמרפסותיו מעוטרות בעציצים מוריקים ובצמחים מטפסים. פרופ' אבי שמחון שהגיע מהמשרד הממוקם במרחק 10 דקות מביתו, מלווה אותי לדירת משפחת שמחון בבניין שבו בהיתי, ואז הטלפון מצלצל. "תגידי ל-X שילך במקומי. רה"מ ביקש שאהיה שם, אבל לא אוכל להגיע, אז חשוב שהוא יהיה שם", אומר היועץ הכלכלי של רה"מ. רה"מ מאוד נוכח לאורך כל הראיון. שמחון מדבר עליו, מפרגן, ומסביר מדוע הוא כל כך לויאלי לבנימין נתניהו. "אשתי טוענת שאני מעריץ אותו", הוא אומר, ומבהיר: "אני מעדיף לומר 'מעריך מאוד-מאוד'".
בית שמחון חם, מזמין ומשדר משפחתיות. הירוק שעוטף את הבניין פורץ לבית מהחלונות שמסביבו ומהמרפסת הקטנה בסלון; ומעבר לדלתות הזכוכית במטבח מסתתרת פינת חמד: גינה קטנה דמוית יער, שבעליה יושבים בה ל'קפה של בוקר'.
כשהשקיעה צובעת את הרהיטים בגוני כתום ו-ורוד, אנחנו מתמקמים סביב שולחן אוכל ענק מעץ, ומדברים על מסלול חייו של האיש ש'לוחש כלכלה' על אוזן רה"מ זה ארבע שנים. שמחון מספר על חייו בפתיחות, חושף סיפורים מילדותו, ומדבר בשלווה וברוגע. אך השלווה המדומה הזאת מופרת מעת לעת על ידי שיחות מהמשרד, ועתידה להסתיים במהרה, כי שמחון חייב לחזור למשרד הערב. "אני עובד שעות ארוכות, אבל אוהב את זה מאוד", הוא אומר.
הסב הקים את קדימה
"גדלתי בכפר קדימה, שסבי היה ממקימיו. משפחת אבי עלתה לארץ ממרוקו ב-1840 והתיישבה ביפו. סבי, אליהו שמחון, היה הגנן הראשון של רמת-גן. סבי השני, יהושע רזניק, וסבתי שעלו מאוקראינה ב-1920, עבדו כחקלאים בבנימינה ובכפר חסידים. אחרי שחסכו כמה גרושים מהחקלאות, קנו 100 דונם אדמה שכולה גבעות, עלו יחד על הקרקע עם עוד ארבע משפחות, והקימו את קדימה, שסבי נתן לה את שמה.
ילדות שובבה במושבה
"אמי, אליה, הייתה עקרת-בית ואבי, חיים, חקלאי. אחותי היחידה נפטרה. היה לנו לול קטן מאחורי הבית. כילד התרוצצתי בלול ואספתי ביצים, וגם קראתי הרבה ספרים ועיתונים. הייתי תולעת ספרים. שלושה דברים עניינו אותי בילדותי - היסטוריה, כלכלה ופיזיקה, אבל הייתי ילד פרוע. כל פעם אמי חזרה מביה"ס עם אותו משפט מהמורים: 'הוא יכול יותר, אבל הוא פרוע'. זרקתי פצצות סירחון לחדר המורים ועשיתי עוד שטויות. לא משהו מתוחכם.
"הציונים היו בינוניים. הפסקתי לעשות שיעורי בית בכיתה ד', כי לא עניין אותי. מבחינה לימודית הייתי מספיק בסדר שהמורים יניחו לי, אבל ההתנהגות הייתה בעייתית. בסוף כיתה י"א גורשתי מביה"ס בגלל בעיות ההתנהגות, ואז קרה לי נס. חבר הציע ש'אולי נלך ללמוד ב-י"ב בעיירת פיתוח". הוא אירגן קבוצה די גדולה של תלמידים, והלכנו ללמוד בקריית מלאכי. ראש העיר אז, משה קצב, אהב את הרעיון, ודאג לנו לדירה שבבעלות העירייה. זה היה נהדר. זו הייתה אחת השנים הכי טובות בחיי. סיימתי שם את הבגרות.
"כילד וכנער לא חלמתי מה אעשה כשאהיה גדול ולא כיוונתי למשהו. לא תכננתי לטווח ארוך, ועד היום איני מתכנן לטווח ארוך".
היסטוריה או כלכלה?
"כשהשתחררתי מהצבא התלבטתי מה ללמוד בין שלוש אהבותיי: היסטוריה, כלכלה או פיזיקה. ללמוד רק היסטוריה לא די עניין אותי, כי אפשר לקרוא. כלכלה ופיזיקה נראו לי מקצועות יותר רציניים, ונרשמתי לכלכלה ולפיזיקה-מתמטיקה באוניברסיטה העברית. גרתי במעונות הסטודנטים, ובשנה השנייה התחלתי לעבוד בבנק ישראל, ונכנסתי לעולם הכלכלי.
"כשסיימתי את התואר הראשון גיליתי, שמה שמעניין אותי זה כלכלה, ועשיתי מיד תואר שני בכלכלה. בסיום התואר טסתי לארה"ב ללמוד באוניברסיטת מינסוטה על מלגה, וכשחזרתי לארץ היה ברור שאהיה באקדמיה. לא עניין אותי להרוויח כסף בשביל אחרים, ולא רציתי לעבוד במגזר הפרטי; גם לא עניין אותי ולהיכנס לעסקים, כי זה לא האופי שלי. אז הלכתי לאקדמיה".
איך הגעתי לימין
"לפעמים שואלים אותי איך הגעתי לימין, ואני עונה 'בעקבות סבי'. בשנות ה-30 היה משבר כלכלי קשה. סבי, החקלאי שקנה 100 דונם בקדימה, רתם את החמור לעגלה ונסע מרחק חצי יום לת"א, כדי לבקש הלוואה מהמוסדות המיישבים. כשהגיע למשרדם, אמר לו הפקיד בכניסה 'אתה רזניק, אתה קולק, יש לך אדמה פרטית. תעביר לנו את האדמה, ואז תקבל הלוואה'. באותו רגע עשה סבי את ההחלטה הטובה שעשה בחייו. לקח את החמור והעגלה, עבר כמה רחובות ל'התאחדות האיכרים', ושם קיבל הלוואה כשהאדמה נשארה ברשותו. עד היום כל נכדיו נהנים מההחלטה הזאת.
"'התאחדות האיכרים' זה ימין, מה שקראו אחר-כך 'הציונים הכללים', שהפכו להיות 'הליברלים' ואז 'הליכוד'. מאז החלטת סבי לעבור ל'התאחדות האיכרים', שנכנסו לגח"ל, ומשם לליכוד, הצבענו במשפחה לימין. תמיד הצבעתי ליכוד".
הרצון להשפיע
"אחד הדברים שהשפיעו עליי זה אירוע שקרה לאבי כשהייתי ילד. היות שהמשק הקטן לא העסיק אותו מספיק, הוא הלך לקורס מודדים, ועבד כפקח בנייה במשרד הפנים בנתניה. בעבודה הוא גילה שהממונה על המחוז מקבל שוחד מהקבלן שבנה את ביתו, ושגם התעלמו מחריגות הבנייה של הקבלן. אבי דיווח על כך למשטרת נתניה; ואז אמר לו המפקח על המשטרה שעליו לכתוב תלונה בשמו. בהתחלה אבי חשב שהוא לא רוצה להסתבך ויצא מהתחנה. אבל בערב הוא נזכר איך כשהוא לחם במלחמת השחרור הוא ראה הרבה אנשים נהרגים, בהם אחיו, ואמר לעצמו שבמדינה שנקנתה בכל-כך הרבה דם, לא ייתכן שהוא יראה שמישהו לוקח שוחד, ויתעלם. למחרת הוא חזר למשטרה והגיש תלונה בשמו.
"כעבור כמה ימים הוא נקרא למנכ"ל משרד הפנים בירושלים, שצעק עליו שהוא חייב למשוך את התלונה. אבי סירב, הוא פוטר מהעבודה, והממונה על המחוז קודם להיות ממונה על מחוז גדול יותר. האירוע הזה השאיר עליי רושם. התחושה שנעשה עוול גדול מאוד העיקה על אבי, על המשפחה ועליי. המועקה הזאת ותחושת אי-הצדק והעוול, הכעס כלפי הממשלה גרמו לי לרצות להשפיע.
"התחלתי את הקריירה האקדמית שלי באוניברסיטה העברית, עברתי לחיפה, וחזרתי לעברית. אבל כל הזמן הייתי מתוסכל מהפער בין הידע שלי ליכולת שלי להביא אותו לביטוי. כל שנותיי באוניברסיטה הרגשתי שאני יודע הרבה מאוד, אבל אין לי איך לבטא זאת. לכן, רציתי להגיע לעבוד בממשלה.
"בעקבות התחושות הללו נכנסתי ל"פורום המייעץ" של שר האוצר יובל שטייניץ. המליץ עליי ראש הפורום הראשון, פרופ' עומר מואב; וכשהוא עזב, שטייניץ ביקש שאחליף אותו. כך קרה שהפכתי ליועץ השר שטייניץ".
ממשל הפקידים
"כשנכנסתי לתפקיד היועץ של שטייניץ, חטפתי שוק. מצאתי את עצמי נזרק לבריכה של כרישים, פקידי ציבור, כשהפקידים ברמה הזאת הם מאוד-מאוד מתוחכמים, שלא רוצים לשמוע את עצותייך. התואר שלי הוא יועץ, אבל איש לא רצה לשמוע עצות. חשבו שהם יודעים הכול, ואין מה ללמד אותם, ולכן היכולת להשפיע מוגבלת. קשה למצוא דרך להשפיע. צריך למצוא את הסדק שבו יש פער בין מה ששר האוצר רוצה ל-מה שהדרג המקצועי אומר לו, ולהשפיע שם.
"הדבר שהצלחתי להשפיע היה מס-הכנסה שלילי (מענק עבודה לשכירים ולעצמאים, א' ל"ו). כשעלתה השאלה של החלת מס-הכנסה שלילי, הדרג המקצועי התנגד לזה, כי זה עולה כסף. אני תמכתי, כי חשבתי שזה דבר טוב ונכון. העובדה שזה היה מהלך מועיל פוליטית לשר האוצר, נתנה לי יכולת להשפיע לכיווני, וגרמה לשר להעדיף את עמדתי. הגיבוי המקצועי שנתתי לו, שהתאים גם לאג'נדה הפוליטית שלו, הוביל לכך שפתאום הצלחתי להשפיע מול הדרג המקצועי.
"הפקידות באוצר מאוד-מאוד חזקה. היא זו שמאפשרת לשר האוצר לעשות דברים, ואת הניהול היומיומי של הכלכלה. שר האוצר לא יכול לנהל מעל ראש הפקידים, וזה הופך את הפקידים למאוד חזקים. הפקידים מנהלים את המדינה ביומיום. אם יש משהו שהוא בדמו של שר האוצר הוא יכול לעשות אותו, אבל רק אם זה בדמו. וזו הנקודה שבה אחד כמוני יכול להשפיע, כי אם אני אומר לשר שהוא לא צריך לדאוג, או שאני מסביר לו את התועלות שבמהלך, וזה משתלב עם האג'נדה הפוליטית שלו - רק במקרה כזה אני יכול להוות משקל-נגד לפקידות.
"אותו דבר היה עם העלאת שכר המינימום. כל הפקידים אמרו לשר שאם יעלו את שכר המינימום זה יביא לעלייה באבטלה; אני סיפרתי לו שמהיכרותי את הספרות הכלכלית, העלאת שכר מינימום בשיעורים מתונים, לא מעלה את האבטלה. רק בעקבות הגיבוי שלי לשר האוצר, הייתה נכונות לביצוע המהלך. נתתי לו גב מקצועי, שהיווה משקל-נגד לדברי הפקידות.
"מאז הקדנציה של שטייניץ ועד היום, שכר המינימום עלה ב-60% והאבטלה ירדה, בניגוד להפחדות. כי עליית שכר המינימום לא מעלה אבטלה. אלה מקרים נקודתיים שהכוכבים מסתדרים, ופתאום מצאתי שאני יכול להשפיע. וזאת השפעה כל-כך דרמתית שהיא שווה את כל הפעמים שלא הקשיבו לעצותיי".
האפיזודה הפוליטית
"אחרי הייעוץ לשטייניץ התחשק לי לקפוץ למים הפוליטיים. זה נבע שוב מהתסכול העצום שאני חושב שאני יודע מה צריך לעשות, אבל כמעט אף פעם לא מקשיבים לעצותיי. זה גרם לי לחפש נתיב אחר, שבו אוכל להשפיע על מה שמעניין אותי - והדבר שהכי מעניין אותי זה כלכלת ישראל. אז החלטתי לרוץ לרשימת הליכוד לכנסת.
"זה היה שינוי פסיכולוגי מאוד-מאוד קשה. אני בן-אדם ביישן ומופנם, ופתאום בפריימריז נקלעתי לאיזה מסדרון רחב, בדרך לקלפי, בין האנשים, לוחץ ידיים, אומר 'שלום, אני פרופ' אבי שמחון, ואני רוצה שתצביעו בשבילי'. להגיע למצב שאני מסוגל להגיד כזה דבר, היה לחצות מחסום פסיכולוגי משמעותי. אבל זה קרה, ואפילו ניצחתי כמועמד במחוז מישור החוף. אולם בעקבות החיבור של נתניהו לאביגדור ליברמן בבחירות 2013, המחוז עף למקומות לא-ריאליים, ולא נכנסתי לכנסת. בבחירות 2015 ויתרתי מראש, כי מחוז מישור החוף היה במקום 26, הסקרים הראו שהליכוד יקבל 20-23 מנדטים, וחשבתי שאין סיכוי.
"בסוף זה יצא לטובה כי מוניתי ע"י נתניהו לתפקידי הנוכחי, יו"ר המועצה לכלכלה, שהוא לא פחות מעניין מלהיות ח"כ".
הלויאליות לנתניהו
"אני מאוד מעריך את רה"מ. לדעתי יש לו יכולות יוצאות דופן בכל קנה מידה, וראיתי הרבה אנשים חכמים בקריירה שלי. לעולם לא אומר משהו שלא תואם את תוכניותיו. נתניהו הוא המחליט. לפני שרה"מ הודיע לי שמוניתי לתפקיד, באחת השיחות, הוא אמר לי 'אבי, תוכל להגיד לי מה שאתה רוצה, אנחנו נקיים דיון בכל נושא, אבל בסוף כשיש החלטה, אתה צריך לעמוד מאחוריה. מסכים? כשקצת היססתי, הוא שאל אותי שוב 'מה אתה אומר?', ואמרתי - 'כן, אדוני רה"מ'. וזה הכלל שלי.
ראש הממשלה נבחר על-ידי ציבור מאוד גדול להוביל את המדינה, ואני צריך לסייע לו. בחדר הסגור אני אומר לרה"מ מה שאני חושב, ורה"מ מקשיב לדבריי. לא קרה שלא יכולתי להשמיע את טיעוניי באופן מלא, ואני חייב לומר שמידת אי-ההסכמה בינינו מאוד-מאוד קטנה. אבל מרגע שרה"מ הכריע, אני והממשלה מחויבים להכרעתו.
"יש פקידים שנוהגים אחרת, וזה לא נכון, כי העם בחר ראש ממשלה להוביל את הממשלה ואותו. התפקיד שלי ושל הפקידות הוא לסייע לרה"מ ולממשלה להנהיג את מדיניותם. אם מלכתחילה הייתי בא ממקום שונה מהאג'נדה הכלכלית של נתניהו, אז לא הייתי צריך להיות שם. כשהוא בחר אותי, הוא ידע שיש חפיפה גדולה בין הדעות שלנו".
כחלון - שר אוצר מצוין
"משה כחלון היה שר אוצר מצוין. לא תמיד אהבתי את כל החלטותיו, אבל ככלל, גם בתוצאות, מגיע לרה"מ ולשר האוצר קרדיט על כלכלה פורחת ומצליחה. האומץ שלו לצאת חזיתית מול אגף תקציבים, זה משהו ראוי להערכה. כשכחלון הרגיש דברים שבאים מדם ליבו, למרות התנגדות הדרג המקצועי שלו, השר הלך עם האמת שלו, והצליח".
"מחיר למשתכן" זאת הצלחה בעיניך?
"כן. פחות ממה שקיווינו, ועם זאת רואים שבשנתיים האחרונות מחירי הדיור עלו בכאחוז אחד. זה משהו שלא היה פה מ-2007. קיווינו להרבה יותר, והאמנו שהמחירים ירדו יותר מזה, אבל גם עלייה של אחוז בשנתיים זו הצלחה לא רעה. הציבור אולי לא יודע אך כמסתכלים על מה קרה למחירי הדירות החדשות, אז בשנתיים האחרונות הם ירדו בכמה אחוזים. השנתיים האחרונות הן הכי טובות בשוק הדיור מ-2007.
"אני חושב שאפשר לעשות יותר, וגם מאמין שיעשו יותר. הממשלה שמה את כל הביצים ב'מחיר למשתכן'. במבחן התוצאה זה היה לא כל-כך רע, אבל זה שלא הצלחנו להוריד את מחירי הדירות בשיעור יותר משמעותי אומר שהממשלה הבאה תצטרך להתאמץ יותר.
"הבעיה הייתה, שבאזור המרכז הממשלה לא השקיעה מספיק בתשתיות. היה דגש גדול בעשור האחרון על השקעה בתשתיות בפריפריה, וכשנוסעים לבית שאן, לבאר שבע ולקריית שמונה, נוסעים בכבישים מדהימים ושונים ממה שהיו לפני 10 שנים, אבל כשמתקרבים למרכז רואים שההשקעה בתשתיות לא מספיקה".
יוקר המחיה
"בכלכלה הדברים קורים מאוד לאט, בצורה מתסכלת. אנחנו צומחים בקצב שמעורר קינאה בעולם, 3% לשנה, אבל לוקח 10 שנים עד שמרגישים את זה. 3% לשנה זה 30% במשך 10 שנים, ועד שרואים את ההשפעה לוקח המון זמן. חלפו כעשר שנים מהמחאה על יוקר המחיה וחל שיפור, אבל היינו במקום כל-כך רע שהשיפור הוא הדרגתי.
"כל המדדים מראים שחל שיפור משמעותי, ועם זאת, מאכזב שאחרי 10 שנים לא נוכל להגיד שפתרנו את הבעיה של יוקר המחיה בישראל. אמנם שיפרנו אותה, אבל לא פתרנו את הבעיה. לא פתרנו את בעיית מחירי הדיור, הצלחנו לעצור את העלייה אבל לא להוריד מחירים. מצד אחד, זה מתסכל, אבל מצד שני למישהו כמוני שרואה את התמונה הגדולה, זה גם מעודד, כי אני רואה שהמדינה הולכת לכיוון הנכון.
"אני חושב שהציבור מרגיש היום יותר טוב מאשר ב-2011. נכון שהשמפו בברלין יותר בזול, אבל היום הרבה אנשים כבר לא קונים בגדים בחנויות, אלא ב'עלי אקספרס'; הבגדים פחות יקרים, הקוטג' עולה פחות מאשר ב-2011, והשכר גדל ב-50%. אז לא הגענו למנוחה, אבל אנחנו במקום טוב יותר. אני רואה מגמת שיפור ואני די בטוח שהציבור מרגיש זאת. איך אני יודע? בגלל הבחירות. בבחירות 2013 כולם דיברו על יוקר מחיה, בבחירות 2015 - על מחירי הדיור; ובכל מערכות הבחירות שהיו קודם, דיברו על אי-שוויון. והיום איש לא מדבר על אי-שוויון, לא על מחירים, ולא יוקר מחיה".
כי כולם מדברים על התיקים של נתניהו.
"זה לא בגלל זה. זה בגלל שנושא האי-שוויון ויוקר המחיה, לא רלוונטיים. הנושאים הכלכליים נדחקו לפינה כי הם פחות מטרידים את הציבור, כי הבעיה יותר קטנה ממה שהייתה. שוב, זה לא אומר שאין בעיה, אבל היא לא משמעותית כפי שהייתה".
זו היתממות. הנושאים הכלכליים נדחקו בגלל שיש בעיה אחרת, משמעותית יותר, של ראש ממשלה שעומד לדין פלילי.
"זו לא בעיה אחרת. בסוף-בסוף-בסוף אנשים שרוצים להפיל את רה"מ, אם היה להם משהו אמיתי להגיד, הם היו משתמשים בזה נגדו. אם הם היו יכולים להגיד 'המצב רע, המצב הכלכלי נורא', הם היו משתמשים גם בזה. מתי שמעתם בפעם האחרונה 'אי-שוויון' במערכת הבחירות? שום דבר. איש לא אומר את זה, כי מאוד השתפר. האם הפכנו למדינה שוויונית כמו שבדיה? לא, אבל אנחנו, כולל יוקר המחיה, במצב הרבה יותר טוב ממה שהיינו לפני 10 שנים. וגם השכר עלה משמעותית מאז.
הגירעון
"הפכו את הגירעון למפלצת, אבל הוא לא מפלצת. ואני לא היחיד שאומר זאת. לפני שנה פורסם בג'ורנל הכי חשוב בכלכלה בעולם, 'אמריקה אקונומיק ריוויו', מאמר שכתב מי שהיה הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית - מה הפרמטרים שצריך להיות בהם מבחינת החוב הלאומי, ואנחנו נמצאים היטב בטווח הזה, והרבה מתחת לסף שהוא ממליץ. עובדה שחברת הדירוג העולמית S&P השאירה לישראל את הדירוג הכי גבוה שקיבלנו אי פעם, AA-, עם תחזית יציבה להמשך. אף חברת דירוג לא הורידה את הדירוג שלנו, אף שעושים פה מהגירעון עניין גדול. להיפך, אנחנו נמצאים עכשיו בשיא הדירוג.
"בעשור האחרון הכלכלה שלנו הראתה את הביצועים הטובים ביותר מכל הכלכלות בעולם המפותח. השוק מביע כל יום אמון בכלכלה, בזה שתשואת האג"חים לעשר שנים של ישראל היא מתחת לאחוז, משהו שלא חלמנו עליו; העלות שאנחנו משלמים על הנפקות בחו"ל היא הכי נמוכה אי פעם; וגם מרווח האג"חים שלנו לעומת אג"ח ארה"ב, הוא הנמוך ביותר שהיה אי-פעם. אז זה לא רק אני אומר שהמצב שלנו טוב, השוק אומר באופן מפורש שאני צודק.
"מי שאומר שהמצב קטסטרופה או שהוא לא יודע כלכלה או שהוא אומר זאת ממניעים פוליטיים, ולפעמים זו קומבינציה של השניים. על הגירעון הזה אפשר וצריך להשתלט, אבל מי שאומר שצריך להעלות מסים עכשיו כדי לסגור את הגירעון, טועה לחלוטין. המסים צריכים לרדת יותר, הרגולציה במדינה צריכה להשתפר, ואנחנו הולכים כל יום למשרד כדי להוריד רגולציות ומסים, ולא להעלות אותם. אני מאמין שאם ראש הממשלה יהיה ראש הממשלה הבא, לא יעלו מסים".
אז איך אפשר להשתלט על הגירעון?
"על-ידי זה שלא נגדיל את ההוצאות מעבר ל-2%-3% בשנה. הכנסות המדינה באופן נורמלי גדלות כל שנה בכ-4.5-5%, אם נשכיל להגדיל את ההוצאות בכ-2.5% בשנה, שזה בערך 10-13 מיליארד שקל, זה כשלעצמו יביא לצמצום הדרגתי בגירעון. צריך להוריד את הגירעון בהדרגה, דרך זה שנשתלט על ההוצאות. בינואר, בפעם הראשונה זה כמה שנים, היה לנו עודף. בשנים שבהן הרגשנו שיש לנו כסף ויכולים להוציא אותו, הממשלה הוציאה. עכשיו הגענו לנקודה שבה אנחנו לא יכולים להגדיל הוצאות בשיעורים שהוצאנו קודם. אם נגדיל פחות את ההוצאה, נצמצם את הגירעון, ואין צורך להעלות מסים. בהמשך, לאחר שנייצב את המערכת, נוכל לחזור ולדבר על הורדות מסים".
באגף התקציבים יש מי שטוענים שאתה לא מבין בכלכלה ולא מתחשב בתקציב כשאתה מעלה את רעיונותיך השונים, בהם הורדת מסים על ההייטק ועוד.
"כל האנשים במשרד האוצר, המקסימום של הקורסים שהם לקחו במקרו-כלכלה אלה קורסים שאני מלמד באוניברסיטה. אגב, חלקם הגדול למדו אצלי, כך שאני יודע הרבה יותר מקרו-כלכלה מהם. מעבר לקורסים שלמדו אצלי, אני גם למדתי עוד כמה דברים, ואני יודע שאם אתה שם חגורה ושלייקס, וגם מחזיק את המכנסיים, אז הם לא ייפלו, אבל לרוץ אתה לא יכול. אגף תקציבים כבודו במקומו מונח, תפקידו לשים את החגורה ואת השלייקס, ולהיזהר. ותפקידי, להסתכל בהסתכלות יותר רחבה, שהתקציב הוא חלק חשוב בה - אבל הוא לא הכול".
סדר יום
"אני קם בשש וחצי בבוקר, מתיישב לקרוא את המיילים, ולהשלים דברים שלא הספקתי לקרוא אתמול. ב-8.30 נכנס לרכב ואחרי עשר דקות אני במשרד, לשמונה השעות הבאות של היום. לרוב אני מסיים לעבוד לכל המאוחר בשמונה בערב, ויש מקרים נדירים שבהם אני נשאר יותר או פחות. כשאני חוזר הביתה אני מנסה לראות קצת כדורגל. אחר-כך אני קורא קצת מיילים או דברים שקשורים לעבודה, והולך לישון. וחוזר חלילה.
"במהלך השבוע יש שני דברים שאני לא מוותר עליהם - לשחק כדורגל בימי שלישי בערב וביום שישי בבוקר. אני אשחק כדורגל בכל מחיר, בהנחה שאין גשם כבד. אין דבר שיזיז אותי מזה, אלא אם רה"מ קורא לי. מלבדו שום דבר אחר לא יכול להניא אותי מזה. אשתי קצת כועסת עליי על זה, ואומרת שאם רה"מ קורא לי, אני אוותר על כדורגל, אבל אם היא קוראת לי, אז זה קצת יותר מאתגר".
לא יודעים עליי
"שאני מבשל. החלוקה ביני לאשתי היא שאני מבשל והיא מנקה. אני מכין בשר בבירה וסביצ'ה מצוין, ויש לי גם תבשיל טוב של דגים ועגבניות".
התפקיד הבא
"אחרי התפקיד הזה אני חוזר לאקדמיה. אין שום דבר אחר שהייתי רוצה לעשות אחרי התפקיד הזה".
"אני אסלח על הכול אם יבקשו סליחה יפה"
מה מכעיס אותך?
"כשאדם בא עם דעה מסוימת, ופשוט אין עם מי לדבר, האוזניים נאטמות, הראש נסגר. זה קורה אצל אנשים טיפשים ואצל אנשים חכמים. אנשים ננעלים על דעה מסוימת ופשוט אי אפשר לדבר איתם. זה הדבר שהכי מטריף אותי".
על מה אתה מתחרט?
"לא הייתי צריך ללכת לשריון. זו הייתה טעות מאוד גדולה. הייתי צריך ללכת לצנחנים, לרוץ ולהוציא את כל המרץ שלי שם. סבלתי מאוד שלוש שנים, במקום הכי פחות מתאים לי".
מיהו גיבור ילדותך?
"וינגייט. כשהייתי בן 13 קראתי על וינגייט, שהוא למעשה האבא האמיתי של צה"ל, וזה מאוד נחרת בזיכרוני".
את מי אתה מעריץ?
"אני לא מעריץ אף אחד. יש אנשים שאני מעריך. אני מאוד מעריך את ראש הממשלה, ואני מאוד מעריך את שני המנחים שלי בדוקטורט, שאחד מהם, אדוארד פרסקוט, קיבל פרס נובל. הוא אחד הכלכלנים הכי גדולים שמסתובבים בינינו".
מה מרגש אותך?
"הילדים שלי".
מה מניע אותך לקום בבוקר?
"העבודה שלי. אני אוהב את מה שאני עושה".
מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?
"גול או מסירה באמת טובה בכדורגל".
מתי צחקת בפעם האחרונה?
"לפני הרבה שנים, כשראיתי את 'מיסטר בין' בטלוויזיה. אני לא בוכה ולא צוחק הרבה. אני בן-אדם כזה באמצע".
על מה לא תסלח?
"אני אסלח על הכול אם יבקשו סליחה יפה".
מה חסר לך בחיים?
"אני בן 61, ועוד אין לי נכדים. הילדים שלי צעירים, אבל אני ארגיש יותר שלם, כשאראה את זה מתגלגל הלאה. יש לי תחושה מאוד-מאוד חזקה של שייכות - שייכות לעם, למדינה, למשפחה - והעניין הזה של 'הלפני' ו'הקדימה' הוא מאוד חזק אצלי".
כיצד היית רוצה למות?
"כמו אבי, שאמרו לו שאסור לו לעשן, ואסור לו לאכול מלוח; ובערב האחרון שלו הוא אכל חבילה שלמה של גבינה מלוחה, הרגיש לא טוב, יצא החוצה למרפסת, עישן סיגריה ונפטר".
פרופ' אבי שמחון
בן 61, נולד בקדימה ומתגורר בירושלים. נשוי לשרית, מרצה לתיאטרון, ואב לינאי, אפרת ולמירב ● סבו, יהושוע רזניק, היה ממקימי קדימה ויושב-ראש המועצה הראשון של המושב. סבו השני, אליהו שמחון, היה הגנן הראשון של העיר רמת-גן ● מכהן כראש המועצה הלאומית לכלכלה, והיועץ הכלכלי של ראש הממשלה. לשעבר יועץ כלכלי לשר האוצר, וראש החוג לכלכלה חקלאית באוניברסיטה העברית ● שימש כחבר בוועדה לשינוי כלכלי- חברתי (ועדת טרכטנברג) ובוועדה לבחינת מדדי העוני בישראל (ועדת יצחקי) ● באוקטובר 2012 התמודד בפריימריז של הליכוד במחוז מישור החוף, וניצח; אבל בעקבות האיחוד עם ישראל ביתנו, לא נכנס לכנסת ● בעל תואר ראשון בכלכלה ובמתמטיקה מהאוני' העברית, תואר שני בכלכלה ודוקטורט מאוני' מינסוטה (בהנחייתם של חתן פרס נובל לכלכלה, אדוארד פרסקוט, ופרופסור ניל וואלאס), וכן פוסט-דוקטורט מהאוני' העברית.