"המפעל סגור. אנחנו נצורים 25 ימים. אבל מי יכול לחשוב על כסף עכשיו"

עופר דקל חי כבר עשר שנים בווהאן שבסין. בשבועות האחרונים הוא פרץ לתודעה הישראלית כ"עופר סין" בזכות דיווחיו המרגשים ברשתות החברתיות • מפעל הטקסטיל שלו ושל אשתו ננה מושבת • מהיום ב"גלובס" תיעוד מיוחד של חייהם בצל הקורונה • יומן ווהאן, פרק ראשון

ווהאן סיטי, השבוע / צילום: צ'יינה דיילי, רויטרס
ווהאן סיטי, השבוע / צילום: צ'יינה דיילי, רויטרס

עשר שנים אני גר פה בעיר הנהדרת הזאת - ווהאן שבסין. בנינו כאן מפעל בין המתקדמים בעולם שמייצר ביגוד וטקסטיל בהזמנה ללא כמות מינימום. אנחנו מלווים את הלקוחות משלב הרעיון והעיצוב שלהם, דרך ההדפסה והייצור ועד למשלוח המוצרים ללקוחות האונליין שלהם.

עופר דקל וילדיו / צילום: אלבום פרטי
 עופר דקל וילדיו / צילום: אלבום פרטי

ב-25 הימים שאנחנו במצור אני משתדל לא לחשוב על המפעל שלנו. מה המשמעות לכסף עכשיו כשהכל סגור? עכשיו כל המחשבות והאנרגיות מופנות לדאוג שהמשפחה שלך, אשתך, שני הילדים הקטנים שלכם ואתה תצליחו לעבור את הסיוט הזה. אבל זה לא נגמר והעסק שלנו שמייצר ל-18 אלף לקוחות בכל העולם, סגור. תשעה ימים של חופשת ראש השנה פלוס המצור שלא מסתיים. הכל דומם.

"כל העובדים שלנו בריאים היום", ננה (אשתי) אומרת לי. כל בוקר, כל עובד ועובדת מדווח לנו דרך ה"דינג דינג" (תוכנת ניהול) אם הם או מי מבני משפחתם בריא או חולה. "0" זה בריא, "1" משמעותו חולה.

כל בוקר ננה סופרת ומתפללת שגם היום הסיכום יהיה 0 חולים.

עופר דקל / צילום: אלבום פרטי
 עופר דקל / צילום: אלבום פרטי

מנהלת החשבונות במפעל, חוואן לי, הקדימה השנה לצאת לחופשת ראש השנה שלה. היא בהריון מתקדם ותכננה ללדת מיד אחרי החג. בחורה מאורגנת חוואן לי, ומנהלת חשבונות מצוינת, אבל כל בניין התוכניות המאורגן שלה קרס בגלל הווירוס. היא בוודאי לא תכננה ללדת כשהיא עטופה בניילונים ובפחד גדול שמא התינוקת והיא יידבקו בווירוס הנורא.

מי חשב אי פעם על מחסור בנייר

ה-15 לחודש עבר. "אני חייבת לשלם כמה תשלומים של העסק", ננה אומרת ומחשבת בעט על נייר משבצות קטן. נגמרו לנו הניירות. מי חשב אי פעם על מחסור בנייר? "אני לא יכולה לשלם", היא אומרת בסוף החישובים.

לצורך תשלומי המשכורות לעובדים, תשלומים לספקים ושאר הוצאות המפעל דרושים שני מפתחות (סוג של דיסק און קי) ושני בעלי תפקידים שונים שיאשרו את התשלום. רואה החשבון מעלה בקשה לתשלום ומשתמש בדיסק און קי שמתחבר לבנק. ננה מקבלת גם היא את הבקשה ובעזרת המפתח השני מאשרת אותה והתשלום מתבצע.

אז אנחנו צריכים לשלם, אבל המפתח הראשון סגור במפעל ואף אחד לא יכול לצאת מהבית. 25 ימים במצור, מי חשב שלא נחזור לעבודה כל כך הרבה זמן כשכל זה התחיל.

לקוחה מאוסטרליה מתקשרת, היא מוטרדת ודואגת לנו. "איך אתם מרגישים, יש לכם מספיק אוכל?". גם היא במצוקה, העסק שלה גדל ואנחנו הספק היחידי שלה. כבר חודש היא לא עובדת והלקוחות מתחילים ללחוץ עליה. אני רואה בפייסבוק של האוסטרלית לקוחות כועסים. היא אם חד הורית, יש לה שני ילדים, בנתה חנות באינטרנט מאפס לעסק שמוכר יותר ממיליון דולר. אבל עכשיו - אפס מכירות.

פס הייצור במפעל בסין / צילום: אלבום פרטי
 פס הייצור במפעל בסין / צילום: אלבום פרטי

אני לא יכול לעזור לה, זה מתסכל אותי. אם המצב ימשיך היא תתרסק. אני מוצא את עצמי מעודד אותה. זה מרגיע אותי כשאני דואג לבעיות של האחרים ולא חושב על הצרות שלנו.

מאות אימיילים מודאגים ממשיכים להגיע אלינו מכל העולם. כל הלקוחות הוותיקים והמסורים שבנינו איתם שותפויות חזקות. כל האנשים שהקימו חנויות אונליין שמתבססות על המוצרים שלנו והפסיקו בעל כורחם לעבוד. אף אחד מאיתנו לא העלה בדעתו שיום אחד הגלגל של העסק הנפלא שלנו שמקדם צעירים בכל רחבי העולם להקים מותגים משלהם, ייעצר. העולם של האי-קומרס מקבל עכשיו מכה אנושה.

כשהייתה לי רשת חנויות בישראל, לפני שמכרתי אותה ועברתי לסין, תמיד שמרתי תוכנית מגירה לימי מלחמה (שבאמת הגיעו) ולתקופות שפל. התוכניות האלו תמיד הוכיחו את עצמן. בסין אין לי תכנית מגירה. מי חשב על מלחמה באויב בלתי נראה כמו הווירוס הזה?