רן ארז, יו"ר ארגון המורים / צילום: שלומי יוסף
דוח הממונה על השכר, שהתפרסם לאחרונה, חשף שוב, לצערנו, תמונה קשה של הפליה בכל הקשור לתנאי העסקתם של אנשי ההוראה הצעירים. ההפליה משתקפת בעיקרה בשכר נמוך ומשרות חלקיות, לעומת אלה של אנשי הוראה ותיקים, שזוכים לשכר גבוה ומכובד הודות לחישוב השכר על בסיס מרכיב הוותק וויתור על תגמול על בסיס מקצועיות.
לצערנו, מציאות זו אינה שמורה למערכת החינוך בלבד, והיא ממחישה תופעה שקיימת במערכות ציבוריות גדולות נוספות בישראל - בריאות, ביטחון, חשמל, נמלים ועוד. במערכות אלה, הניהול אינו נעשה על ידי המדינה והמנהלים מטעמה, אלא נקבע על ידי מאזן אימה בין המדינה והאינטרס הציבורי אותו היא מייצגת, לבין האיגודים המקצועיים והאינטרס שהם מייצגים.
כמובן, שעובדים זכאים לייצוג והגנה על ידי איגודים מקצועיים חזקים, על כך אין ויכוח. אולם, במציאות הנוכחית, האיגודים המקצועיים המובילים בישראל - ההסתדרות הרפואית בישראל, ועד עובדי חברת חשמל, ועדי הנמלים ועוד - אינם מייצגים באופן מאוזן את כלל העובדים אשר בשמם הם פועלים, אלא בעיקר קבוצה מצומצמת יותר של העובדים הוותיקים והמבוססים יותר, הנהנים משכר גבוה, קביעות ותנאים מפליגים. וכך, העובדים הצעירים מוצאים את עצמם מתמודדים עם תנאים קשים - משרות חלקיות, העסקה במיקור חוץ (עובדי קבלן או עצמאים) וללא קביעות.
הסתדרות המורים וארגון המורים הם שניים מהארגונים החזקים ביותר הפועלים בצורה זו. חוסר יעילותו, לכאורה, של משרד החינוך, המעורר שוב ושוב כעס ציבורי, נובע במידה רבה מההכרח להתחשב בדרישותיהם של הארגונים הללו, המהווים מונופולים על כוח-האדם בהוראה, בשל עוצמתם הארגונית והפוליטית. חוסר יעילות זה, אף גדול ונרחב הרבה יותר, כשמביאים בחשבון את מספר עובדי המשרד שאינם מורים.
עקב מציאות זו, ממשיך משרד החינוך לתקצב את בתי הספר בשעות ולא בכסף ומגביל את יכולתם של המנהלים לתגמל מורים על הישגים, למרות רפורמת הניהול העצמי. שרי החינוך, אשר ביכולתם לכאורה, להילחם במצב הקיים, נמנעים מלעשות זו. האחרונה שניסתה את כוחה, הייתה השרה לשעבר לימור ליבנת, אשר דוח דברת שיזמה, שהמליץ על תקצוב שלא על פי שעות ומתן אפשרות לתגמול על פי הישגים - היה סדין אדום בפני ארגוני המורים, שנלחמו בו ומנעו את יישומו. הבאים אחריה, כבר למדו את הלקח, ונמנעים מאז מלעסוק בנושא.
למרות מציאות זו, צעירים רבים, ואפילו אנשים באמצע חייהם, שרוצים לעבור לעיסוק משמעותי יותר, פונים למקצוע ההוראה. הם יודעים ששכרם ילך ויעלה עם השנים, וחלקם מוכן להמתין. אחרים, חשים שהקורבן הכלכלי הנדרש כבד מנשוא, ותולים תקוותם ברפורמות הנעשות במערכת החינוך, גם אם באיטיות, דוגמת אופק חדש, עוז לתמורה, ניהול עצמי ופתיחת אזורי הרישום. רפורמות אלה מאפשרות עליה בשכר תמורת שעות עבודה רבות יותר ותגמול דיפרנציאלי מוגבל במסגרת סמכויות הניהול העצמי, אך בו בזמן, בהמשך הן יאלצו את בתי הספר לצאת מאזור הנוחות שלהם ולהיאבק על התלמידים העתידיים, שיוכלו לבחור בין בתי ספר ולא יהיו עוד קהל שבוי בידי אזורי הרישום.
מטרתה של מערכת החינוך, ובכלל זה האיגודים המקצועיים של המורים, צריכה להיות הפיכתו של מקצוע ההוראה למקצוע יוקרתי ומשתלם. מחקר משווה שהכינה חברת היעוץ מקינזי בשנת 2011, ובו השוותה בין מערכות החינוך של עשרים מדינות, הראה שהמפתח להצלחה לקידום מערכת חינוך מבינונית לטובה ומטובה למצוינת, הוא ההשקעה במורים. פיתוח מסלולי קריירה למורים שחיזקו את מעמדם בחברה והעלו את שכרם, מתן אוטונומיה ניהולית לבתי הספר והחופש ללמד באופן יצירתי - כל אלה הביאו לשיפור משמעותי תוך כשש שנים. אולם, במציאות הישראלית, נראה כי מחקרים מסוג זה והשינוי שביכולתם לייצר, ידחו על הסף, בעוד התלמידים, המורים הצעירים והציבור כולו, ימשיך לשלם את המחיר על כך.
ד"ר אריה הרשקוביץ, הוא מרצה באשכול למנהל מערכות חינוך של החוג לחינוך באקדמית גליל מערבי